הגשת תביעת גירושין בקשה לאישור הסכם גירושין לצורך מניעת תביעת מזונות

לאחר סגירת התיק לאישור הסכם הגירושין כאמור לעיל, הגישה האישה בתאריך 10.11.15 תביעת גירושין וכן תביעות לחלוקת רכוש, מזונות אישה ומזונות ילדים.

שתי התקופות אליהן מתייחסת התביעה נראה כי על מנת לידון בתביעה שלפנינו עלינו לחלק את הדיון לשתי תקופות עד מועד מתן פסה"ד לגירושין – עד אז עמד הבעל בסירובו לגרש ובקש שלו"ב. ממועד מתן פסה"ד לגירושין ואילך – מאז עיכבה האישה את הגירושין לצורך סיום חלוקת העניינים הרכושיים, עיכוב שנעשה בהסכמת הבעל (מסיכומיו עולה כי הוא סבור שהוא אינו זה שמעכב כעת את הגירושין, ואכן אין להניח שהוא אינו ציית דינא).

שם דן בבני זוג שנפרדו וטרם התגרשו והאישה טענה "מאיס עלי" שכלתה השותפות, וזאת לאחר שאנו פוסקים להם דינא דמתיבתא המבואר בסי' עז ס"ג ברמ"א שבו נקבע חלוקת רכוש אף קודם הגירושין לרוב הפוסקים, או לפי דרכו של הבית יעקב סי' עז שהובא בפד"ר כרך יב עמ' 373 שאין מניעה שהאישה תקבל את חלקה בנכסיה אף קודם הגירושין כשאין לבעל זכות לפירות נכסי מלוג, דהיינו בטוענת מאיס עלי לשיטת הרא"ש לאחר י"ב חודש ולשאר הפוסקים גם קודם לכן.

...

וכך כתב שם (במקרה הפוך שבו האשה עזבה את הדירה): "...שאשה האומרת מאיס עלי ובאמתלא מבוררת, ביטלה מיד תנאי האישות, אינה משועבדת לגור עם בעלה... בנסיבות אלו ודאי שיש לקבוע שהשותפות ביניהם הסתיימה, ויש מקום לדונם כשותפים שאחד מהם דורש לסיים את השותפות שבנסיבות אלו לא אמר הרשב"א את דינו." ובמסקנה שם כתב: "אך גם עבור התקופה שבטרם התביעה לתשלום שכר דירה, יש לחייבו החל מאותו מועד שאנו דנים אותם כשותפים שנפרדו, דהיינו לאחר שפסיקה של ביה"ד שאינה משועבדת לשוב לבעלה." ובני"ד נראה שכלתה השותפות לפחות משעת מתן פסה"ד לגירושין, ועדיף טפי מטוענת מאיס עלי, שהרי בודאי שאינה משועבדת לבעלה לאחר מתן פסה"ד לגירושין, וק"ו כאשר שניהם מעוניינים בפירוק השיתוף.

סוף דבר, נראה כי משעת מתן פסה"ד לגירושין באופן עקרוני זכאי הבעל לדמי שימוש בגין שימושה של האשה בחלקו בדירה, שהרי מאותה שעה כלו שעבודי האישות ביניהם ונתפרקה השותפות ביניהם וגם למעשה עמדה הדירה לחלוקה[footnoteRef:3][footnoteRef:4].

סוף דבר, ביה"ד מכריע כי עד מתן פסה"ד לגירושין פטורה האשה מתשלום דמי שימוש לבעל.

בפועל ולאחר תקופה ממושכת (שהיקפה מצוי במחלוקת) הודיע התובע על רצונו להתגרש והצדדים פנו לבית הדין הרבני על מנת להתגרש, אלא שבדיון בבית הדין הרבני, הודיעה הנתבעת כי מאחר שמצבו הרגשי של התובע אינו יציב, היא מבקשת לעכב את סידור הגט ומשכך הורה ביה"ד על סגירת התיק לאישור הגירושין בהסכמה והודיע לתובע שככל שהוא עומד על רצונו להתגרש עליו להגיש תובענה לגירושין (ללא הסכמת הנתבעת).

במענה לכך השיב ב"כ התובע: "הלקוח שלי מסכים להתגרש ואינו רואה כל מניעה לעשות כן. הוא רוצה להתגרש אבל הגברת רוצה משהו אחר. לשאלת ביהמ"ש מדוע הלקוח שלי לא פתח תיק גירושין, אני משיב שמרשי פנה לבית הדין הרבני על מנת להתגרש והתקיים דיון שבו הנתבעת הודיעה כי היא מסרבת להתגרש ועל כן פנינו לביהמ"ש על מנת לכפות עליה את הסכם הגירושין." ואילו ב"כ הנתבעת השיבה: "התובע מעולם לא פתח תביעה לגירושין, תביעתו נולדה אך ורק בעקבות תביעת מרשתי את אביו. התובע גם כותב זאת מפורשות בכתבי בית הדין שלו. מיד כשהוגש כתב התביעה פנתה מרשתי לתובע ואף אני פניתי באופן אישי לחברי משום שזעקתי על התביעה המופרכת שהוגשה כאן. אם כל טענתו היתה כנה להתגרש, אמרתי לו שלא נגיש כתב הגנה ומחר ילכו ויפתחו תיק גירושין. חברי ענה לי שהתביעות קשורות אחת בשנייה, וככל שלא תימחק התביעה של מרשתי הוא עומד על ניהול תביעתו הנוכחית." עוד הוסיפה ב"כ הנתבעת, כי בדיון שהתקיים בבית הדין הרבני, ועקב מצב לא יציב של התובע עצמו, הורה ביה"ד לצדדים לעכב את הגירושין בשנה, לכשיחליטו מה רוצים לעשות והלכה למעשה הצדדים חיו תחת קורת גג אחת עד 14.5.2018 , המועד בו החליט התובע לעזוב את הבית.

בפרק המזונות שבהסכם, הוגדר לכאורה המועד שבו ייכנס ההסכם לתוקף (זאת עם הודעת אחד הצדדים על רצונו להתגרש): 9.1.

...

בנסיבות אלה, ביקשתי להבין האם נגרם לתובע נזק בגין סירובה הנטען של הנתבעת להתגרש ממנו ובמענה לכך השיב ב"כ התובע: "... הגשנו פה כדי לזרז את ההליך ובסופו של דבר אחרי עשרות פניות הוא נאלץ לקחת עו"ד. הוא לא הצליח לקדם את החיים שלו מהיום שנפרדו ב 2017. 5 שנים נעצרו לו החיים ולקח עו"ד. לא נגרם נזק?" (עמ' 9, ש' 14-18 לפרוטוקול הדיון מיום 11.7.2021).

אני סבור שלגיטימי בהחלט כי בן זוג המעוניין בשיקום היחסים (או המעוניין פחות בגירושין) יעביר את המושכות לידי בן הזוג האחר (החפץ בהם יותר הימנו) ומשעה שהתובע לא גילה דעתו באופן יזום ולא פתח תיק גירושין, שהיה בו כדי להוות הצהרת כוונות ברורה וגילוי רצון חד משמעי להתגרש, מצאתי כי סביר שהנתבעת תנקוט בגישה של "שב ואל תעשה עדיף", בתקווה שהתובע אולי ישנה דעתו ויסבור כי יש לעשות ניסיון נוסף לשלום בית, כפי עמדתה.

אשר על כן ומכל המקובץ והאמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.

בנסיבות אלה, אני מחייב את התובע בהוצאות הנתבעת בסכום של 15,000 ₪ שישולמו בתוך 30 ימים מהיום, כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום.

ביום 18.07.2019, דהיינו בחלוף מעל 3 שנים ממועד אישור הסכם הגירושין, וכשלוש שנים לאחר גירושי הצדדים - הגישה האשה תביעה זו לביטול הסכם הגירושין.

דהיינו, כלל הנכסים היו ידועים לתובעת כבר במועד עריכת הסכם הגירושין ולכן אין מדובר בטעות או הטעה שמזכים את התובעת בבטול הסכם הגירושין עפ"י הדין.

לכאורה די היה באמור כדי לדחות התובענה שבפני , שכן בנידון ביקשה התובעת לבטל את הסכם הגירושין לאחר שבוצע עיקרו - הצדדים התגרשו זה מזה בגט פיטורין והתובעת קיבלה לידיה הסכומים הכספיים להם היתה זכאית עפי ההסכם, תוך הסדרת משמורת הקטינים ומזונותיהם.

כאמור, בהסכם הגירושין פורטו כלל נכסי הצדדים ולא ראיתי כל מניעה אובייקטיבית אשר בגינה לא יכולה היתה התובעת לברר כל נתון רלוואנטי אשר היה חסר לה. לכתב ההגנה צירף הנתבע תיכתובות מהתקופה שאחרי הסכם הגירושין שבה מאשרת התובעת קבלת כספים מהנתבע ע"ח הסכם הגירושין תוך ציון במפורש כי ההסכם שריר ותקף (ראה נספח 1 לכתב ההגנה – עמ' 5 ).

...

נוכח כל האמור, לא מצאתי כל חוסר תום לב בהתנהלות והתנהגות הנתבע.

נוכח כל האמור נחה דעתי כי התובעת הגיעה להסכמות שבהסכם מרצונה החופשי כמשמעו בדין – ולא מצאתי כל בסיס שבדין לבטול הסכם הגירושין.

סוף דבר – התובענה נדחית.

להלן פירוט התיקים שניפתחו בבית הדין: תיק 1: 18.10.2001 האשה פתחת תיק מזונות תיק 2: 18.11.2001 הצדדים פתחו תיק אישור הסכם תיק 3: 08.09.2005 הבעל פתח תיק שלום בית תיק 4: 25.10.2009 הצדדים פתחו תיק אישור הסכם גירושין תיק 5: 7.12.2009 האשה פתחה תיק החזקת ילדים ה.ש. תיק 7+6: 14.09.2010 האשה פתחה תיק מזונות והחזקת ילדים תיק 8: 7.10.2010 הבעל פתח תיק גירושין תיק 9: 09.07.2017 האשה פתחה תיק גירושין תיק 10: 29.11.2018 בקשה ליש"ס. תיק 11: 5.5.2019 האשה פתחה גירושין.

למעט בשנת 10.2010 שהבעל פתח תיק תביעת גירושין, בכתב התביעה הבעל מגולל את מעלליה הרבים של האשה, הוא מאשים אותה שהיא מזניחה את הטיפול בבית, ומקללת ומנבלת את פיה ומצטט מדבריה, אבל אין טענה ממשית שהאשה מונעת ממנו יחסי אישות.

אם אחד מהצדדים יסרב להתגרש לאחר שהצדדים יגורו בנפרד, בזכות הצד השני להגיש תביעה/תביעות לאכיפת חיוב הגט, לרבות הגשת תביעה לצוי הגבלה.

...

לסיכום: אין אפשרות לדעת בבירור מי אשם בפירוק הנישואין כיון ששני הצדדים מכחישים זה את זה. והנה מצינו במצב שאין אפשרות לברר מי צודק בטענות שלו לפירוק הנישואין וכן אין אפשרות לדעת מי גרם למגורים הנפרדים (שני חדרים) בדירה המשותפת, שזהו המקרה של ספק לפני ביה"ד בעובדות ובטענות הצדדים, מי נחשב מוחזק בכתובה.

כיון שאין ביה"ד יכול לברר את העובדות במדויק, הרי לפני ביה"ד יש ספק בעובדות ובמציאות איך התנהלו חייהם של הצדדים בבית המשותף, ולכן בספק במציאות, (איך היו העובדות בבית), האשה נחשבת מוחזקת בכתובה שהיא בסך 550,000 ש"ח. מסקנה: בהתחשב בנסיבות, ולשיטות חלק מהדיינים הסוברים שזהו סכום מוגזם וגבוה, ועל כך אולי לא התכוון הבעל בשעת החופה להתחייב ,יש לפשר בנושא חיוב סכום הכתובה, זה בנוסף לסכום שהאשה אמורה לקבל באיזון המשאבים סך של 21-22 אלף ש"ח, על כן הבעל חייב לשלם לאשה בסביבות סך של 250,000 ש"ח הכולל את החלק של הכתובה, אך יש לנכות ממנו את הסכום של 21-22 אלף ש"ח שהאשה אמורה לקבל באיזון משאבים, ולכן בסיכום הדברים: האשה אמורה לקבל עבור כתובתה סך של 230,000 ש"ח. הרב יאיר לרנר - דיין.

מסקנה: לאור כל האמור לעיל, לגבי הגירושין ההכרעה היא כדעת כולם.

טענה מקדמית נוספת אותה טוען הנתבע היא דחיית התביעה בגין חוסר סמכות עניינית לאחר שהוא הגיש תביעת גירושין לבית הדין הרבני ביום 12.4.05 ובה כרך את עינייני הרכוש, משמורת הילדים והמזונות.

יתרה מכך, מהמסמכים שצורפו עולה כי בסמוך למתן הגט, ערכו הצדדים טיוטת הסכם גירושין ובה ציינו כי תוגש בקשה משותפת לאישור ההסכם, לבסוף כפי שיפורט להלן לא הוגשה בקשה מסוג זה והצדדים חזרו להתגורר יחד.

בעדותה הסבירה התובעת מדוע הגישה את התביעה בחלוף כ-13 שנים מעת גירושי הצדדים ואמרה כי לאחר שביקשה במשך תקופה ארוכה מאוד מהנתבע להגיע להסכם גירושין, הנתבע לא שיתף עימה פעולה וכפי שהעידה: זו שאלה חשובה, זה לא עכשיו נזכרתי, זה הליך שכמה פעמים פניתי לבית המשפט בנושא הזה, למעשה הרבה לא רק עכשיו, גם איתו, עם נ.מ הגרוש שלי נהלתי מו"מ כדי להגיע להסכם גירושין במשך תקופה מאוד ארוכה, זה כל הזמן היה, ב-2015 רכשתי דירה וביקשתי ממנו שיעשה איתי הסכם גירושין כי כך ביקשו כדי שלא אשלם מס רכישה, פניתי אליו במסרונים, בהודעות, בפגישות, עם עורכי דין, שום דבר – הכל במריחות, כן, כן, מגיע לך, אני אתן לך, רק אל תעשי משפט.

" (עמ' 3 מול שורות 23 ואילך ועמ' 4 מול שורות 1-7 לפרוטוקול מיום 7.12.21 ) בהמשך עדותה הסבירה התובעת כי הגישה תביעה לבית המשפט בשנת 2014 ואף לפני כן, התובעת חזרה והעידה שהנתבע "הרדים" אותה ולמעשה מנע ממנה לפעול למימוש זכויותיה הרכושיות וכפי שהטיבה להסביר בעדותה היא חזרה למערכת יחסים עם הנתבע כי "לא ראיתי את עצמי. עד היום אני לא רואה את עצמי. ראיתי את הילדים שלי שיהיו מאוחדים" (עמ' 11 מול שורות 21-22 לפרוטוקול), כאן המקום להביא שוב את עדותה של התובעת אשר הסבירה מדוע לקח לה זמן לעתור בתביעה מתאימה; ".. כי הוא הרדים אותי, אמר לי תבואי, לא נשלם 2 בתים, אני לא אשלם מזונות, הכל עלי, תחזרי הביתה, אני רוצה אותך והכל יהיה בסדר, תגורי איתי למעלה. חייתי איתו כזוג נשוי, אפילו כלכלית, אפילו ישנו באותו חדר, הכל הכל. לא נעים לי להגיד.

...

טענות הנתבע בתמצית לטענתו, יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות.

בשים לב כי הדירה נרשמה על שם התובע ואחיו במהלך החיים המשותפים בשנת 1986, הרי שישלם הנתבע לתובעת את מחצית שוויה של הדירה בהתאם לחוות דעת שמאי, מר אלון יומטוביאן במען: סוקולוב 12, פתח תקווה.

סוף דבר על כן, בהתאם לנימוקים שפורטו לעיל, מצאתי לקבל את התביעה במלואה זולת איזון רכב XXX.

אל נוכח התוצאה אליה הגעתי ישלם הנתבע הוצאות משפט בסך של 15,000 ₪.