הגשת תביעה משפטית דורשת תשלום סחורות במסגרת הסכם קונסיגנציה

שם נקבע כי אין כל ראייה למסירת הסחורה ע"י הנתבעת 3, אול קרגו לוג'יסטיק סרביסס בע"מ. גם התצהיר שהגיש התובע במסגרת התביעה השטרית נדון בפסק הדין ונקבע, כי הוא אינו מספק.

הראשון, שהפלוגתא העולה בכל אחת מן ההתדיינויות היא אכן אותה פלוגתא על רכיביה העובדתיים והמשפטיים, השני, שהתקיימה היתדיינות בין הצדדים באותה פלוגתא, במסגרת ההיתדיינות הראשונה, השלישית, שההתדיינות הסתיימה בהכרעה, קרי: בקביעת ממצא פוזיטיבי, להבדיל ממצא של חוסר הוכחה והרביעי, שההכרעה הייתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה (לפירוט התנאים והדיון בנסיבות תחולתם, ראה זלצמן, עמ' 137 ואילך).

כך נפסק בתביעה השיטרית לעניין מהות ההסכם: "עיסקת קונסיגנציה, הנה עיסקה מיוחדת, בה הבעלות בממכר נשארת בידי המוכר עד למועד בו נמכר הממכר או עד לחלוף מועד מסוים ללא החזרת הסחורה. בעסקה מהסוג הנ"ל, הצדדים אמורים להסדיר את מערכת היחסים בצורה יסודית וברורה. במקרה שלפני, מעיון בתצהירים שהוגשו מטעם הנתבעות ובעדויות, לא ניתן ללמוד לגבי פרטים ההיתקשרות מהם ניתן להסיק היה, כי דובר בעסקת קונסיגנציה." ובהמשך-"עיסקת קונסיגנציה הנה עיסקה מורכבת, הדורשת חישובי סיכונים לצד סיכויים – והרעיון ולפיו לא סיכמו הצדדים פרטים מהותיים ערב כריתת ההסכם – מלמדת אף היא כי מדובר בעיסקת מכר רגילה". וכך לעניין החזרת הסחורה: "טענותיהם של הנתבעים, כי הסחורה הוחזרה לנתבעת אינם בגובים המסמכים לכך-לא נימצא כל אישור אשר יעיד כי נתקבלה חזרה, במשרדי התובעת או למי מטעמה, הסחורה חזרה. טענתה זו לא הועלתה בתצהיר התומך להתנגדות לבצוע השטר, טענתה זו הועלתה לראשונה רק בתצהירי הנתבעים, ללא כל אסמכתא אשר ניתן יהא ליתן לה משקל". התנאי השני – קיומה של היתדיינות לעניין התנאי השני, טוען התובע כי בשל מחדלה של הגב' אהרון לרשום על השטר 'לביטחון', בשל מחדל הנתבעת 3 להראות כי העבירה את הסחורה לידי הנתבעת 1 או למי מטעמה, ובשל נטל השכנוע הכבד בתביעה השטרית, לא היה בידו כדי להשפיע על ההליך השיטרי.

התנאי הרביעי – חיוניות ההכרעה הפלוגתות בעיניין מהות ההסכם והחזרת הסחורה היו חיוניות להכרעה בתביעה השטרית, שכן אם מדובר היה בהסכם קונסיגנציה, משמעות הדבר כי מר עוזי אהרון היה רשאי, לכאורה, להשיב חלק מהתיקים ולא לשלם את תמורת התיקים שהוחזרו.

...

אין בידי לקבל טענה זו, וזאת משלא מדובר בהסכם חתום ומשלפי גרסת התובע עצמו, הסכם הקונסיגנציה נכרת בע"פ (ס' 6 ו-8 לתביעה).

סוף דבר התוצאה היא כדלקמן: חל מעשה בית דין (השתק פלוגתא) בכל הנוגע למהות ההסכם.

התביעה לביטול פסק הדין מחמת תרמית נדחית.

לחילופין כל הסחורה ניתנת בקונסיגנציה לגאי- גאי ישלם רק על הסחורה שנימכרה לא יותר מ- 50% מערך החשבונית.

בכתב התביעה שהגישה התובעת, עתרה התובעת לחיוב הנתבע גם בתשלום שכר בשיעור 15% מהמכירות של העסק לתקופה שמחודש דצמבר 2011 ועד לחודש אוגוסט 2012 (תשעה חודשים בהם לא ביצעה עבודה בפועל; על אף שבהסכם הראשון הוסכם כי התובעת מתחייבת לעבוד עם הנתבע למשך תקופה של שנה).

האם היתקיימו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים? התשתית המשפטית לשאלת קיומם של יחסי עובד- מעביד: בתחום משפט העבודה קיימת חשיבות לקביעה אם היחסים בין שני צדדים הנם יחסי עובד – מעביד, באשר רק "עובד" נהנה מהגנת חוקי המגן ומהזכויות הסוציאליות המוענקות לו מכוח משפט העבודה.

לאור האמור, להלן אבחן האם במסגרת ההיתקשרות בין הצדדים לעניין לווי והדרכת הנתבע על ידי התובעת בהתאם להסכמים ת/1, ת/2 ו- נ/1, היתקיימו יחסי עובד- מעביד.

שכר העבודה משקבעתי כי בין הצדדים היתקיימו יחסי עובד מעביד בתקופה שמחתימת ההסכם הראשון (11.9.11) ועד לחודש נובמבר 2011, השאלות הדרושות הכרעה הנן: מהו שיעור השכר אשר היה על הנתבע לשלם לתובעת? האם הנתבע שילם לתובעת את שכר העבודה האמור? שיעור השכר מגירסאות הצדדים ומחקירותיהם בפני התרשמתי כי אכן, בתחילה, הסכימו הצדדים כי תמורת עבודת התובעת בשירות הנתבע, התובעת תקבל תשלום בשיעור 15% ממחזור המכירות וכי רק לאחר שנימצא כי מחזור המכירות היה נמוך, דרשה התובעת כי "יובטח" לה שכר בגובה שכר המינימום.

ועוד, עיון בהסכם נ/1 מעלה כי ביום 24.10.12 הסכימו הצדדים על "עזרה בעבודה בתשלום וגאי קונה את הסחורה ממיכל בהפסד". בהסכם זה, אשר היה ההסכם האחרון אשר נחתם על ידי הצדדים, לא נכללה הסכמה בדבר עבודה בתמורה לתשלום 15% ממחזור המכירות אלא הסכמה כללית בדבר "עזרה בעבודה בתשלום" ובהמשך הוסכם על רכישת הסחורה על ידי הנתבע.

...

אין בידי לקבל את טענת הנתבע לפיה יש לקזז משכר העבודה את הנזקים להם גרמה התובעת, לטענתו, בכך שהפסיקה את ההדרכה והליווי ומכרה ושווקה את סחורתה בניגוד להסכם בין הצדדים.

סוף דבר לאור האמור לעיל, הנתבע ישלם לתובעת תשלום שכר עבודה בסך 4,100 ₪ (ברוטו) לחודש אוקטובר 2011 ובסך 1,599 ₪ (ברוטו) לחודש נובמבר 2011 ובסה"כ 5,699 ₪ (ברוטו) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מתאריך 1.12.11 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

כמו כן, ישלם הנתבע לתובעת הוצאות משפט בסך 1,500 ₪ וזאת תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לידיו.

– שיווק והשקעות בנלאומיים בע"מ נ' ע.ר.מ. רעננה לבניה והשכרה בע"מ, פ"ד נג(4) 657, 663 (2.9.1999) ההדגשה שלי – א.ב.) כי – "בחישוב הפיצויים יש אף להיתחשב בחובה להקטין את הנזק המוטלת מכוח סעיף 14(א) לחוק התרופות על נפגעים. נטל ההוכחה כי ניתן היה להקטין את הנזק הוא על המפר. נפגע יוצא ידי חובתו אם פועל הוא בסבירות. אין הוא נידרש לצאת מגדרו כדי להקטין את הנזק. ראו, למשל, ע"א 195/85 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' סוראקי [2], בעמ' 825." מאחר שקבעתי כי הסחורה סופקה וכי אין מדובר בחוזה קונסיגנציה הרי שחובת התשלום היתה מוטלת על הנתבעת ומשלא פרעה חובה הפרה את תנאי ההיתקשרות עם התובעת, ולפיכך עליה נטל ההוכחה בשאלה האם ניתן היה להקטין את הנזק במאמץ סביר, מהו המאמץ הסביר בנסיבות הענין ומה הקף ההקטנה הרלוואנטית.

עוד ראינו כי הנתבעת לא הוכיחה כי אכן פנתה אל התובעת בדרישה כי זו תאסוף את הסחורה לפני מועד הגשת התביעה.

בספרו של המנוח כב' השופט (כתוארו אז) דוד קציר, "תרופות בשל הפרת חוזה", חלק ב', הוצאת תמר תשנ"א – 1991 עמ' 951 נאמר כך – "אפשרותו , ועל כן גם חובתו, של הנפגע לקטין את הנזק, תלויה בתרופה שבה הוא בוחר נוכח ההפרה. כך, אין לידרוש מקונה, שבחר לתבוע את אכיפת החוזה, להזקק לעיסקה תחליפית, ולרכוש נכס אחר במקום זה שהובטח לו על פי חוזה, במסגרת החובה להקטין את הנזק, כשם שמוכר שהחליט לתבוע את אכיפת החוזה על הקונה הסרבן , לא יידרש, במסגרת החובה להקטין את הנזק, למכור את הנכס לאחר". ספק, אפוא, אם חיוב התובעת לקבל לידיה בחזרה את הסחורה ולחייבה למכור אותה לצד שלישי לצורך הקטנת נזקיה וזיכוי הנתבעת לאחר שכבר מכרה אותה ועומדת היא – כדין – על אכיפת החוזה בין הצדדים עולה בקנה אחד עם המונח מאמצים סבירים שבסעיף 14(א) לחוק.

לו היתה הצעה זו נענית על ידי התובעת היתה בידיה האפשרות לבדוק את הסחורה כראוי ולוודא האם ניתן לעשות בה שימוש, איזה מאמץ היה הדבר מצריך מצידה ומהו, אם בכלל, שיעור הזיכוי המגיע כנגד הסחורה במצבה, והכל על בסיס בדיקה מסודרת ומידע מלא ומדוייק, אולם – כאמור – התובעת כלל לא הגיבה להצעה זו. לטעמי, גם אם חובת הקטנת הנזק ביסודה אינה טומנת בחובה חובת קבלת סחורה בחזרה לאחר חודשים רבים וזיכוי כנגדה, עדיין יש בחוסר ההתייחסות להצעתה זו האחרונה של הנתבעת משום הפרה מסויימת של חובת הקטנת הנזק ולמצער של חובת תום הלב הכללית החלה הן על דיני החוזים והן על ניהול הליכים משפטיים.

...

לאור האמור אני מורה על הפעלתם מחדש של הליכי ההוצאה לפועל בתיק מס' 518642-01-16 בגין סכום החוב הנקוב בו, בניכוי הסכום של 2,938 ₪ מיום פרעונו בפועל, אם טרם הופחת סכום זה מיתרת החוב בתיק, ובניכוי סך של 1,770 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 8.7.15.

תקנה 512(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי – "בתיתו צו להוצאות ובקביעת שיעורן יתחשב בית המשפט או הרשם, בין השאר, בשווי הסעד השנוי במחלוקת בין בעלי הדין ובשווי הסעד שנפסק בתום הדיון, ויהא רשאי להתחשב גם בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון." סבורני כי המנעותה האמורה של התובעת מתגובה להצעת הנתבעת מהווה חלק מן הדרך בה ניהלה את הדיון ויש לקחתה בחשבון בפסיקת ההוצאות.

לאור כל האמור לעיל, בשים לב לתוצאה, לסכום הסעד ולאופן ניהול ההליך תשא הנתבעת גם באגרות בית המשפט וכן בשכר טרחת עו"ד בסך 2,000 ₪.

לאחר הפסקה מסוימת ברכישת המוצרים, קיימו הצדדים במחצית הראשונה של שנת 2009 מפגש, לאחריו שבה הנתבעת והזמינה מהתובעת מוצרים בתחום זה. באותו מפגש, לאחר שהובהר כי התובעת אינה משווקת את מוצריה בתנאי קונסיגנציה, סוכם כי עבור הסחורה תשלם הנתבעת בתנאים של שוטף + 90.

במסגרת ע"א 455/89 קולומבו נ' בנק למסחר בע"מ, פ"ד מה (5) 490 אליו מפנים שני הצדדים, קובע בית המשפט ביחס לעיסקת קונסיגנציה כי: "חוזה קונסיגנציה נכרת, בדרך כלל, במצבים בהם יצרן, יבואן או סיטוני מעוניינים למכור סחורה לקמעונאי, וזה האחרון חושש שמא לא יצליח למכור את הסחורה, והיא תישאר בידיו כאבן שאין לה הופכין. כדי לשכנעו לקחת את הסחורה נכרת חוזה הקונסיגנציה. בחוזה זה מועברים הסחורה או הנכס לנעבר (בדוגמה שלנו הקמעונאי), במטרה שזה האחרון ימכור אותם הלאה. עם זאת יש בידי הנעבר הברירה להחזיר את הסחורה למעביר בכל זמן שהוא (בדרך כלל כאשר לא הצליח הנעבר למכור את הסחורה הלאה). בקונסיגנציה הטיפוסית אין מסירת הנכסים לנעבר מלווה בהעברת הבעלות בהם, והבעלות תועבר רק אם הצליח הנעבר למכור את הנכס לצד שלישי, או שהודיע על רצונו לקנות את הנכס באופן מוחלט, או שחלפה התקופה המוסכמת לשימוש באופציית ההחזרה..." במאמר מוסגר אציין כי הילכת קולמבו בוטלה במסגרת ע"א 1690/00 קדוחי הצפון נ' גוילי (פורסם במאגרים המשפטיים), אולם העירעור נסב סביב סוגיית המישכון.

למה ביקשו הפרישי מחיר על המוצרים אם גם ככה לא צריכים לשלם? בתשלומים תמיד איזנו כרטסת ומעולם לא קיבלנו  דוח מכר לדרישה, אני לא עבדתי בקונסינגציה אף פעם אבל אני יודע שמי שעובד כך צריך לקבל דוח מכר ואישור על מלאים על מנת להזדכות על פחת.

סיכום אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 92,686 ₪ בצרוף הפרישי הצמדה וריבית כחוק, מיום הגשת התביעה 1.6.10 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

...

ככל שהיה מקום לקבל את עמדת הנתבעת כי הייתה עסקת קונסיגנציה, הרי שלא ברור מדוע לא נרשם כי על התובעת, בהתאם לסיכום, ליטול חזרה את הסחורה שלא נמכרה.

אם כן טענה זו של הנתבעת נדחית על ידי.

על יסוד כל האמור לעיל, אני קובעת כי ההסכם בין הצדדים הינו הסכם מכר רגיל באשראי ולא עסקת קונסיגנציה.

הצדדים, הסיכסוך והליך הגישור התובעת והנתבעת 1 (הנתבעת) התקשרו בשנים 2004 – 2012 בהסכם קונסיגנציה במסגרתו סיפקה התובעת סחורה שנמכרה בבתי הכל-בו של הנתבעת.

לאחר המכירה העבירה הנתבעת לתובעת את התשלום שגבתה מהצרכנים בנכוי עמלה מוסכמת.

ב-16/7/13 השכילו התובעת והנתבעת לפנות לגישור אצל עו"ד עמוס גבריאלי על מנת להסדיר המחלוקות ללא הליך משפטי.

למרות הסכמה זו טוענים הנתבעים להתיישנות, משלוש סיבות עיקריות – אחת, שהסכם הגישור בטל משום שהתובעת שבשה את הגישור והפרה את ההסכם הפרה יסודית, וכפועל יוצא בטלה גם ההסכמה לעניין ההתיישנות; שנייה, שנתבעים 2 ו-3 אינם צד להסכם הגישור ואין הסכמה על הארכת תקופת ההתיישנות לגביהם; שלישית, שלמצער יש לדחות את התביעה בנוגע לתקופה שלפני 2006 (שבע שנים לפני הגישור + החודשים שחלפו בין סיום הגישור והגשת התביעה), משום שהגישור לא האריך אירועים שכבר התיישנו.

הנתבעים מוסיפים וטוענים כי התובעת הוליכה אותם שולל והפרה את התנאי משום שלא העבירה למומחה את המסמכים הנדרשים, ולשיטם מדובר ב"הפרה יסודית" של ההסכם ולכן ההסכם בטל מעקרו ועמו תניית ההקפאת ההתיישנות.

...

למרות הסכמה זו טוענים הנתבעים להתיישנות, משלוש סיבות עיקריות – אחת, שהסכם הגישור בטל משום שהתובעת שיבשה את הגישור והפרה את ההסכם הפרה יסודית, וכפועל יוצא בטלה גם ההסכמה לעניין ההתיישנות; שנייה, שנתבעים 2 ו-3 אינם צד להסכם הגישור ואין הסכמה על הארכת תקופת ההתיישנות לגביהם; שלישית, שלמצער יש לדחות את התביעה בנוגע לתקופה שלפני 2006 (שבע שנים לפני הגישור + החודשים שחלפו בין סיום הגישור והגשת התביעה), משום שהגישור לא האריך אירועים שכבר התיישנו.

המסקנה מכל אלו היא כי הסכם הגישור לא בטל ואף לא בוטל, וגם אם בוטל תניית עצירת ההתיישנות נותרת והתובעת רשאית להסתמך עליה.

סוף דבר התביעה נגד נתבעים 2 ו-3 התיישנה ולכן נדחית.

טענת ההתיישנות נגד נתבעת 1 נדחית והתביעה מולה תמשיך להתברר.