הגשת תביעה ללא משלוח מכתב התראה

בעקבות משלוח מכתב ההתראה שילם המשיב את דמי השכירות עבור חודש יוני 2021, אולם מיאן לשלם את דמי השכירות בעבור החודשים אפריל ומאי 2021, וכן לא תיקן את יתר הפרותיו הנטענות.

באשר לטענתו של המבקש לפיה במועד הגשת התביעה לא התגבשה עילה בגין הפרה יסודית, ציין בית המשפט כי מדובר בטענה חדשה אשר לא נזכרה בכתב ההגנה מטעמו, ולכן אין להדרש לה בעירעור.

...

בית המשפט המחוזי קבע כי אינו מוצא להתערב בקביעות העובדתיות של בית משפט השלום או במסקנות המשפטיות שנגזרו מהן, ולכן קבע כי יש לדחות את הערעור מכוח תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי").

דיון והכרעה לאחר ששקלתי את הדברים מצאתי כי אין מקום להיעתר לבקשות שלפניי , ודינן להידחות.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית, וממילא נדחית עמה גם הבקשה לעיכוב ביצוע.

עוד הלינו הנתבעים על כך שמכתבי התראה לא נשלחו להם בטרם הגשת התביעה, ואכן מעיון בראיות התובעת לא מצאתי תעוד למשלוח מכתב התראה.

...

מכך נובעת המסקנה לפיה משק הבית המשותף של הנתבעים המשיך להתנהל בדירה עד למועד זה. למעלה מן הצורך אציין כי לא ברור מדוע הנתבעים, אשר בסופו של דבר המשיכו לקיים משק בית משותף ונותרו נשואים זה לזו כפי שהצהירו הנתבעים בדיון בפניי, בחרו לנהל הגנתם בהליך זה בנפרד, שכן המשמעות של פיצול תקופות החיוב בין שני הנתבעים הנה לכל היותר פורמלית, וממילא נושא משק הבית המשותף בנטל התשלום ביחס למלוא סכום התביעה, וזאת גם אם הייתי נכונה לקבל את טענות הנתבע 1 בדבר העדר חזקה בדירה לחלק מהתקופה.

אני קובעת אפוא כי התחשיב שצורף לתצהירי התובעת בנוגע לדמי השימוש הראויים לתקופת החזקה של הנתבעים בדירה, הנו תחשיב סביר ומידתי המשקף עלות ראויה של דמי שימוש לתקופה הנטענת, וזאת בהתחשב במכלול הראיות שבפניי.

סיכום לנוכח המפורט לעיל אני מקבלת את התביעה במלואה, ומחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך 30,844 ₪ בצירוף הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 4,700 ₪ (כולל מע"מ), אשר ישולמו בתוך 30 ימים מיום שיתקבל בידיהם פסק-הדין, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מאותו מועד ועד ליום התשלום המלא בפועל.

22.2 אומר מיד, כי גם אם התובע השתהה בהגשת התביעה, ואינני סבורה כי השתהה כלל, אין בכך כדי ללמד שהפרסומים אינם מהוים לשון הרע; השאלות האם הפרסומים מהוים לשון הרע והאם חלות ההגנות בחוק, בהן דנתי לעיל, מנותקות משאלת עתוי הגשת התביעה - "כך נפסק, כי השתהות מצד הנפגע בהגשת התביעה אינה שוללת את זכותו להגישה" (שנהר, עמ' 156), "על נפגע מלשון הרע לא מוטלת חובה להגיש את תביעתו ללא דיחוי, אולם איחור ניכר בהגשת התביעה עשוי ללמד כי הפגיעה בתובע לא הייתה חמורה כל כך, והדבר יתבטא בסכום הפיצויים. עם זאת, יתכנו מקרים שבהם ההשתהות בהגשת תביעת הדיבה תנבע מסיבות מוצדקות, ובמקרה כזה לא יהיה מקום להיתחשב בהשתהות לצורך הפחתת הפצוי" (שנהר, עמ' 399).

הואיל ומטרת התובע במשלוח מכתב ההתראה הייתה לעצור את הפרסומים, הרי שמשנוכח לדעת שהדבר אינו מועיל, לא נותרה ברירה בידו אלא להגיש את התביעה.

...

אני קובעת כי הפרסום השישי והשביעי חוסים תחת הגנות החוק, והתובע אינו זכאי לפיצוי בגינם.

מאז נשלח מכתב ההתראה לנתבעים ועד שהוגשה התביעה המשיכו הנתבעים וביצעו פרסומים נוספים המהווים לשון הרע כמפורט לעיל – "שלחתי את המכתב מתוך הנחה, 'בואי', נסרין, בואי תעצרי. לאן?'. אני לא יכול לבזבז אנרגיות, על זמן תלמידים ועל זמן ניהול בית ספר. אני כל הזמן מתעסק עם דברים שוליים, לדעתי עד שבאמת הגיעו מים עד נפש; עד שבסופו של דבר, החלטתי לתבוע, ולהגיע עד הסוף במשפט הזה...

סבורני, כי כוונה שכזו הוכחה במקרה דנן.

יש להוסיף, כי מועד הגשת התביעה ללא משלוח מכתבי התראה לנתבע 1, גם הוא פוגע בגירסתו של התובע.

...

אשר לנתבעת מס' 2, ולאחר שזומנה כדין ולא הגישה כתב הגנה ולא התייצבה לדיון, אני מקבל את בקשת התובע ומורה כדלקמן: הנתבעת 2 תשלם לתובע מלוא סכום התביעה בסך 6,435 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה המתוקנת ב-06/10/2022 ועד היום.

למען הסדר הטוב, ההודעה לצד ג' שהוגשה במסגרת כתב התביעה המקורי, נדחית בזאת ללא צו להוצאות.

אני מורה לתובע לשלם את המחצית השניה של האגרה תוך 7 ימים מהיום.

לשיטתם, התובעות לא עמדו על הזכויות בקרקע לאחר שנרשמו על שם המדינה, התביעה הוגשה בשיהוי ניכר ולכן, אין לשעות לה ולא ניתן כיום לפנותם מהמקרקעין.

בהנחה שהנתבעים מחזיקים במקרקעין מכח רשות מכללא של התובעות, מחמת שתיקתן, הרי שרשות זו באה לידי סיום עת משלוח מכתב ההתראה באמצע שנת 2014.

...

לגופו של עניין טענו הנתבעים, שיש לדחות את התביעה נגדם מפאת התיישנות אשר עמדה לזכותם טרם כניסת חוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969 לתוקף.

הנתבעים אינם מכחישים, אפוא, את בעלות התובעת מס' 1 בקרקע, אך לגישתם זכות זו כפופה לטענת ההתיישנות שהעלו, מכח החזקה בקרקע והשימוש שעשו בה. לחילופין, טענו הנתבעים שיש לדחות את התביעה מפאת שיהוי רב בהגשתה והתנהלות התובעות עד כה. הנתבעים הדגישו, כי בשנות ה - 60' וה - 70' של המאה הקודמת הכשירו את המקרקעין על ידי כלים מכניים והנדסיים, בעלויות גבוהות, ובשנות ה - 80' נטעו עצי זית רבים ועצי פרי, שכיום הם בני כ - 40 שנה, ללא הפרעה או התנגדות מצד התובעות.

משלא הוכיחו התובעות את גובה דמי השכירות הראויים, דין הדרישה לתשלום דמי שכירות להידחות גם מטעמם זה. סיכום סיכומו של דבר, אני מקבל את התביעה בחלקה ומורה כדלקמן: א. הנתבעים יסלקו ידם מהמקרקעין הידועים כחלקה 54 בגוש 19092, יהרסו על חשבונם את כל הבנוי במקום, יעקרו את כל הנטוע במקרקעין הנ"ל וישיבו את החזקה בהם לידי התובעות, כשהם פנויים מכל אדם וחפץ, וזאת עד ליום 10.2.2024.

התביעה לדמי שימוש ראויים נדחית.

הנתבעים ישלמו לתובעות הוצאות משפט בסך של 20,000 ₪.