כן טענה המשיבה, כי העובדה ולפיה, המבקש לא הגיש כל בקשה לעיון חוזר בתנאי מעצרו משך התקופה הארוכה בה שהה במעצר של ממש וכן בתנאים מגבילים, מטילה צל כבד על היתנהלותו ופוגעת בטענתו לזכאותו לפיצויים.
למעלה מן הצריך נוסיף ונפנה להחלטת בית המשפט אשר דן בבקשה למעצר עד תום ההליכים שהוגשה בעיניינו של המבקש, בה נקבע כי למשיבה ראיות טובות לכאורה להוכחת אשמתו של המבקש, זאת לאחר קיום דיון מפורט לעניין הראיות ולאחר שמיעת טענות הצדדים בהקשר זה. הינה כי כן, התשתית הראייתית, כפי שעמדה בפני המשיבה במועד הגשת כתב האישום, נמצאה מספקת, לאחר שעברה גם את שבט הבקורת השיפוטית בשלב בחינת הראיות לכאורה.
זאת ועוד, לא נעלמה מעיני העובדה כי המשיבה לא התייצבה למספר דיונים בעטיה של שביתת הפרקליטים ואף כי סברתי כי יש להורות על ביטול כתב האישום כנגד המבקש מחמת אי התייצבות המשיבה בנסיבות אלה וכך אף הוריתי, הרי שהדיון הוחזר לבית המשפט בעקבות פסק הדין שניתן בעירעור שהגישה המשיבה על החלטה זו. עם זאת, גם בהקשר זה לא ניתן לומר כי יש לתלות את המשכות ההליכים בהקשרם של אלה, בהתנהלות בלתי סבירה של המשיבה.
...
בפניי בקשה בהתאם להוראת סעיף 80(א) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין") ולפיה, עותר המבקש לחייב את המשיבה בגין הוצאות הגנתו ופיצוי בגין תקופת מעצרו ובכלל זה אובדן שכר בתקופת מעצרו ושהייתו בתנאים מגבילים, בסכום כולל של 1,123,097 ₪, בגין ההליך הפלילי אשר התנהל כנגדו במסגרת ת"פ 40615-12-09, של בית משפט זה.
לטענת המשיבה, דין הבקשה להידחות.
לאחר שבחנתי את טענות המבקש בהקשר זה, לא מצאתי מקום לפסוק תוספת של 50% על שכר הטרחה בהתאם לתקנות.
כך, גם לא מצאתי לקבל טענת המשיבה לשיהוי בהגשת הבקשה באופן המצדיק שלילת זכותו של המבקש לפיצוי או הפחתה מסכום הפיצוי המגיע לו. סבורני כי בנסיבות העניין ובשים לב להנמקות המצטברות שפורטו לעיל, אין בכך כדי לדחות הבקשה על הסף.
לאור כל האמור לעיל, אני מורה כי בגין פיצוי בעד מעצר והוצאות הגנתו, זכאי המבקש לפיצויים מאוצר המדינה לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין בסכום כולל של 126,253 ₪.
