הגשת חוות דעת משלימה בתביעת רשלנות רפואית

המבקש תמך את כתב תביעתו בחוות דעת רפואית של פרופ' קוט, אשר קבעה כי הטיפול הרשלני במהלך הניתוח הראשון ולאחריו, הביא לכך שנוצר צורך בבצוע ניתוח שני.

בהחלטתו מיום 28.12.2020 (להלן: ההחלטה השנייה), קבע בית המשפט השלום, בין היתר, כי "בעניינינו חוו"ד משלימה כשמה כן היא מטרתה להשלים בכל הקשור לנושאים שיועלו בחוו"ד שתצורף לכתב התביעה המתוקן". ביום 30.12.2020, המשיבה הגישה בקשת הבהרה נוספת, הפעם להחלטה השנייה, ובה ביקשה להבהיר אם היא מוגבלת להגשת חוות הדעת המשלימה רק באמצעות פרוינד, המומחה שערך את חוות הדעת מטעמה.

...

(וראו גם עניין פלוני, שם נזכרה החלטתי הנ"ל בהסכמה, הגם שבאותו מקרה מינוי המומחה מטעם בית המשפט היה בהסכמה).

במקרה דנן, בנסיבות המיוחדות שנוצרו, כאשר בית המשפט נעתר לבקשתו של המבקש-התובע, לתקן את כתב תביעתו בעקבות חוות דעת מומחה בית המשפט, ואף להסתמך על אותה חוות דעת – אין מקום לחסום את דרכה של המשיבה, להתגונן מפני עילה חדשה, שנוצרה בעקבות חוות דעתו של מומחה בית המשפט, על ידי הבאת חוות דעת נוספת מטעמה.

סוף דבר, הבקשה נדחית ללא צורך בתשובה.

לטענת התובע, עיון בכתב התביעה המתוקן שהוגש בתביעה הקודמת[footnoteRef:4] מלמד כי אין בו שום מילה או טענה לעניין רשלנות רפואית, או לעניין ניזקי הסטרואידים בכלל, ובתחום האורתופדי בפרט, ולא נזכרת מחלת האוסטאופורוזיס וניתוח החלפת מפרק הירך.

ראו, לעניין זה רע"א 3686/16 פלונית נ' המרכז הרפואי ת"א ע"ש סוראסקי (איכילוב) (26.7.16), שם נפסק: "כידוע, כאשר עסקינן בחוות דעת של מומחה רפואי מטעם אחד הצדדים להליך, שנועדה להוכיח עניין שברפואה, חוות הדעת עצמה מהוה חלק מכתב הטענות של בעל הדין (תקנה 127 לתקנות; וראו גם: רע"א 1077/12 פלוני נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 7 (26.6.2012); ע"א 6098/92 זכאי‎ ‎נ' מדינת ישראל, משרד הבריאות, פ"ד מז(3) 651, 654 (1993))...." ובהמשך: "משנמצא כי הגשת חוות הדעת המשלימה של פרופ' מנדס מטעם המבקשים מהוה, הלכה למעשה, תיקון של כתב התביעה, אף אם לא ניתן היתר מפורש לתיקון כי אם אך משתמע..." אם ניישם את פסיקת בית המשפט העליון על ענייננו, נראה כי החלטת בית המשפט המחוזי בתביעה הקודמת, לאפשר לתובע להגיש חוות דעת רפואיות נוספות, משמעה, למעשה, מתן היתר לתיקון כתב התביעה, וברור כי אם אישר בית המשפט את הגשת חוות הדעת אין מדובר ב"הרחבת חזית", כטענת התובע.

...

מכל מקום, ממועד זה ועד למועד הגשת התביעה לא חלפה תקופת ההתיישנות, ועל כן אני דוחה את טענת ההתיישנות.

סיכום כאמור, אני מקבלת את טענות הנתבעות לפיה פוצה על מלוא נזקו, בהתאם להסכם הפשרה בתביעה הקודמת, והנזק המתואר בכתב תביעה זה אינו נזק חדש, או נוסף על זה שהיה ידוע לתובע ביום חתימת ההסכם.

לאור כל האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה על הסף.

אשר לטענת הנתבעים, לפיה חוות הדעת המשלימה מכילה טענה חדשה ולפיה ההתרשלות בניתוח משנת 2012 גרמה לכך שהבקע חזר, אציין כי עיון בחוות הדעת הראשונה מעלה כי אכן אין בה, לפחות לא באופן מפורש, טענה מסוג זה. כעקרון, הצדק עם הנתבעים בכך שאין להתיר תיקון תביעה על דרך של העלאת עילה שהתיישנה, כאשר ביחס לתביעות רשלנות רפואית כבר נקבע כי הגשת חוות דעת רפואית אשר בה מועלית טענה שאין לה תימוכין בטענות העובדתיות שבכתב התביעה, מהוה יצירה של עילה חדשה, ומשכך אם הבקשה מועלית לאחר חלוף מועד ההתיישנות אין להתיר את התיקון.

...

סוף דבר על יסוד המקובץ לעיל אני מורה על דחיית הבקשה.

גם אם הייתי רואה בד"ר בירן עד עובדתי שהגיש תצהיר "רגיל" ולא מומחה המגיש חוות דעת לתמיכה בתביעת רשלנות רפואית, גם אז המסקנה הייתה שמדובר בתצהיר שטחי וחסר, בודאי כשד"ר בירן מכיר לטענתו היטב את כל העובדות, כך גם יש בעיה לקבל חלק מדבריו באותו "תצהיר" קרי בחוות הדעת שהם בגדר תמיהות (הסיפא לסעיף 8 לחוות הדעת), הערכות בסעיף 9 שחלקן לא בתחום מומחיותו (ונוגעות לתחום האונקולוגי) וסברות (סעיף 13 רישא לחוות הדעת).

לא נסתר שההיתכנות העודפת לנשאי הגן BRCA1 לחלות בסרטן לבלב עומדת נכון לשנת 2009 על כ-1.3% בלבד, לבסוף, ממילא במהלך השנים ובעיקר בשנת 2011 "תוקן המחדל" (לא הוכח כזה אך נרשם כך לצורך הדיון בלבד) בבצוע בדיקות שונות ובראשן 2 בדיקות CT. להזכיר שכל האמור לעיל נתמך בחוות דעת רפואית בעוד שהנושא לא זכה לדיון אמיתי בחוות דעת התובעים ולא פחות חשוב, בחוות דעת משלימה אם היו רוצים להפנות לפרקטיקה או עמדה רפואית אחרת.

...

מסקנה דומה יש להסיק גם ביחס לנזקים ולקשר הסיבתי ביניהם ולבין הנטען כלפי הנתבעת.

המנוח חלה למרבה הצער בסרטן ראשוני קטלני, חרף בדיקות דימות שנערכו זמן לא רב לפני האבחון, לא נמצא דבר מחשיד ומחלתו, מהגרועות שבסוגי הסרטן, התקדמה מהר ולא הותירה לו סיכוי, גם התובעים מודעים כך. כפי שצוין עוד בתחילת ההכרעה, קשה לי להוכיח את התובעים על הגשת וניהול תביעה זו, סובייקטיבית היא מוצדקת בעבורם, משפטית ומנקודת מבט הבוחנת את ההכרעה, אין לה, כפי שהוגשה ובוססה, סיכויי הצלחה ומשכך היא נדחית.

ברור לי שהנתבעת הוציאה סכומים נכבדים בעבור הגנתה ברם יכול להיות שגם אם לא הייתה מחויבת בכך, ניתן היה להתנהל בשעתו אחרת, לכאורה נותרו הוצאות מתונות כאלה ואחרות שהתובעים לא ביקשו החזר בגינם בשעתו אך היה סיכוי שיקבלו אותו אילו היו פועלים אחרת, אין כאן "קיזוז" אך בהחלט מופעל שיקול דעת המביא למסקנה כי חרף דחיית התביעה, לא יחויבו התובעים בהוצאות הנתבעת.

הלכה למעשה, בדרך כלל הנושא כלל לא עולה לדיון, שכן הנוהג של הגשת חוות דעת משלימות בתביעות רשלנות רפואית מושרש עמוק אצל הצדדים ובתי המשפט, בין במסגרת הסכמות דיוניות ובין במסגרת החלטות מקדימות של בית המשפט בנוגע לאופן ניהול התיקים (ראו לדוגמא: ת"א 26674-09-23 פלוני נ' מרכז רפואי רבין ואח' (12/9/23) (פורסם בנבו); ת"א 58003-12-20 פלוני (קטין) נ' מדינת ישראל (6/1/21) (פורסם בנבו) ועוד רבים אחרים, בהם בית המשפט מלכתחילה בעת מתן הנחיות לניהול התיק מקנה אפשרות להגיש חוות דעת משלימות).

...

בתמצית נטען בחוות הדעת להוראות שגויות ורשלניות שניתנו למנוח להפסיק נטילת אספירין טרם הניתוח, מה שהביא לאוטם שריר הלב סמוך לאחר הניתוח, לכשלים קשים בטיפול במנוח לאחר הניתוח ולאחר שנקלע למצב חירום, מה שהביא בסופו של דבר, לטענת התובעים, למותו המצער.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים והפסיקה הנוהגת בסוגיה, באתי לידי מסקנה שבנסיבות העניין יש להתיר את הגשת חוות הדעת המשלימות, בין אם תתקבל פרשנות התובעים לסעיף 87 (ג) לתקנות לפיה הסעיף מקנה לתובע זכות להגיש חוות דעת נוספת בלא קשר למהות חוות הדעת שצורפה לכתב ההגנה ובין אם לאו.

מעבר לצורך, אציין שגם לו לא תתקבל דעתי בנוגע לפרשנות סעיף 87 (ג) לתקנות, סבורני שיש לאפשר, בדרך כלל מכוח שיקול דעת בית המשפט הגשת חוות הדעת המשלימות מטעם הנתבעים, בהינתן שיש בהן התייחסות לניואנסים ולתשובות שהעלה המומחה מטעם התובעים לראשונה בחוות דעתו המשלימה ובהינתן זכותם להגיש את ראיותיהם לאחר ראיות התביעה.

אחר כל האמור לעיל הבקשה להוצאת חוות הדעת מתיק בית המשפט נדחית.