סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע קובע כי "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפירסום עניין צבורי; הגנה זו לא תשלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". הגנה זו מתבססת על הנחה כי בפרסומים מעין אלו יש תועלת חברתית ותרומה לדיון הצבורי; בנוסף לכך ההצדקה להגן על פגיעה בשם טוב נחלשת כאשר מדובר בדברי אמת.
כמו כן אין אנו סבורים כי הגנת אמת דברתי או הגנות תום הלב חלות בנידון, שעה שרביד לא הרים את הנטל להוכיח כי כלל הפרסומים בפירסום זה הנם נכונים כמו גם ההגנה של הבעת עמדה לפי סעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע כפופה לכך שיוכח כי הפירסום נעשה בתום לב. בהתאם לסעיף 16(א) ו16(ב)(3) יש לבחון במסגרת סוגיית תום הלב את מידת הסבירות של הפירסום.
בעיניין חובת הפרוט המוטלת על תובע בתביעה על פי חוק איסור לשון הרע, נאמר בספרו של אורי שנהר, דיני לשון הרע, כמפורט להלן:
"בכתב תביעה במשפט לשון הרע יש להצביע על העובדות המקימות את כל מרכיביה של עילת העוולה האזרחית, היינו: את מרכיב ה"פירסום"; מרכיב "לשון הרע"; והעובדות שמהן נגזרת אחריותו של כל אחד מהנתבעים.
...
בנסיבות המקרה, נוכח העובדה כי אין מחלוקת כי כפועל יוצא מתלונות רביד הוגשה התלונה, ומששוכנענו כי רק לאחר מכן ארעו האירועים שפגעו בו, לרבות הדרתו ממסך הטלוויזיה, אי שיבוצו בשידורים, התנכלות למי שהעיד לטובתו וכד', הרי שלטעמינו הנטל הועבר לנסטלבאום להוכיח כי לא מדובר בהתנכלות וכי מדובר באירועים שאינם קשורים לתלונה.
לאור כל האמור, אנו קובעים כי רביד יפצה את נסטלבאום בפיצוי בסך של 70,000 ₪, בגין כלל הפרסומים המהווים לשון הרע.
הפיצוי בתביעת לשון הרע של רביד כנגד נסטלבאום
בכל הנוגע לפרסום שקבענו כי יש בו משום לשון הרע כנגד רביד, הרי שמדובר במכתב שהופץ לשני אנשים בלבד ומנגד יש בו הכפשות רבות וניסיון מכוון לפגוע ברביד על ידי נסטלבאום, הרי שבנסיבות העניין ומשמדובר בפרסום אחד שקבענו כי יש בו לשון הרע, אנו קובעים כי נסטלבאום יפצה את רביד בפיצוי בסך של 10,000 ₪ בגין הפרסום המהווה לשון הרע.
סוף דבר:
לאור כל האמור לעיל, תביעת רביד מתקבלת בחלקה.
