הגנת בר רשות במקרקעין ציבוריים

כך למשל, במקרה שבו רשויות המדינה מסרו דרישה לפינוי מקרקעין צבוריים, אולם בפועל המשיכו לאפשר למחזיק במקרקעין לעשות בהם שימוש – ואף פתחו במשא ומתן לגיבוש התנאים שיאפשרו זאת באופן מוסדר ומוסכם – נקבע כי לא היה די בעצם דרישתם לפינוי המקרקעין כדי לשלול קיומה של טענת הגנה בדבר התגבשות "רישיון מכללא" להחזיק במקרקעין (שם, בפסקות 20-18; ראו גם: ע"א 2639/16 עיזבון אמאר נ' מלח הארץ עתלית בע"מ [פורסם בנבו] (21.2.2017)).

...

אני מקבלת את חוות דעתו של מומחה בית המשפט בכל הנוגע לגובה דמי השימוש, בהתאם לחוות הדעת ולחקירתו בבית המשפט.

עם זאת, אני דוחה את החלופה בחוות הדעת המתייחסת לשטח מדידה שערך המומחה בעצמו, הן בשל העובדה כי כתב התביעה גדר את הדרישה בהתאם לשטח שנקבע בחוות הדעת של השמאי פירו, המתייחסת למבנה מגורים בן 50 מטר, כאשר גם לאחר עריכת חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, לא תוקן כתב התביעה אף שלתובע זכות מוקנית לערוך תיקון כזה, והן מכוח העובדה הפשוטה שתחום מומחיותו של השמאי אינו בתחום המדידה, וממילא אין חוות דעתו יכולה לשמש תחליף לחוות דעת של מודד.

סוף דבר כעולה מן המקובץ, התביעה לסילוק יד מתקבלת ואני מורה לנתבע לפנות את המקרקעין מכל אדם וחפץ עד יום 1.11.2022.

הוא טען כי הנו "בר רשות שביטולה כפוף ומותנה בהעמדת דיור חלוף ו/או פצויי בגין השקעותיו במקרקעין" (סעיף 4 לכתב ההגנה), והוסיף כי במשך השנים היה השטח המוחזק על ידי משפחתו משויך לאיזור "כפר שלם", שהוכר כאיזור שקום, ולפיכך הוא זכאי לדיור חלוף ותשלום דמי פינוי על פי דין (סעיף 6 לכתב ההגנה).

על חשיבות השמירה על האנטרס הצבורי בהגנה מפני פלישה לנכסי המדינה ועל המשמעות שיש לייחס לאיטיות שנלווית פעמים רבות לטפול המשפטי מצד המדינה עמד בית המשפט ברע"א 11527/05 עריית תל-אביב-יפו נ' לוי (6.3.2006), כשקבע: "אין מנוס ממאבק עיקש בפלישה לקרקעות ציבור, הקרובה להיות לדעתי מכת מדינה במקומות רבים. רשויות המדינה והציבור למיניהן מטבען הן גופים מסורבלים וכבדי תנועה, שהליכי פעולתם לא אחת איטיים, אם מטעמים טובים ואם מטעמים פחות טובים. אך בית משפט זה תפקידו לעודד את הרשויות בבואן לעשות מלאכתן, אם גם באיחור, ולהגן על רכוש הציבור". יישום הדין החל על נסיבות העניין הנתבע העיד כי בית המגורים ניבנה על ידו "בסביבות 97'-98'" (עמ' 45, ש' 16-11).

...

דמי שימוש: עבור 7 השנים שקדמו להגשת התביעה (2016-2010) ישלם הנתבע לתובעת דמי שימוש בסך כולל של 33,965 ש"ח (סעיף 12 לחוות דעת השמאי; התובעת אינה זכאית להוספת רכיב מע"מ על סכום זה. תחשיב ריבית והצמדה לא הוצג).

בגין שלוש השנים שמיום הגשת התביעה ועד למועד שנקבע להשבת החזקה (12/2019-1/2017) ישלם הנתבע לתובעת דמי שימוש בסך כולל של 15,795 ש"ח (על פי תחשיב של 5,265 ש"ח בשנה, נכון למועד הגשת התביעה).

הנתבע ישלם לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין על סך כולל של 30,000 ש"ח. התשלום ייעשה בתוך 30 יום, שאם לא כן יישא הסכום ריבית והפרשי הצמדה כחוק, מיום פסק-הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל.

עוד הוסיף בית המשפט, כי גם אם היה מוכח שבכר או אף האח גולן היו ברי רשות במקרקעין, הרי שמדובר בזכות אישית שאיננה ניתנת להעברה, וכן המדובר ברשות הדירה הנתנת לביטול, ובהיות המקרקעין מקרקעי ציבור גם השהוי בפעולת המשיבות לא יועיל למערער.

צדק בית המשפט קמא, גם כשדחה את הגנת המערער שנסמכה על טענתו להיותו בר-רשות במקרקעין, וזאת גם אם אניח, על סמך עדות אחיו של המערער, כי אחיו יגאל גולן הוא גורזאט נג'אט הנזכר בהסכם הרכישה שנעשה עם אברהם בכר, וגם אם אניח, כי ההסכם היתייחס למקרקעין הנדונים כאן.

כב' השופט רובינשטיין הוסיף, בהתייחסו לחוות דעתו של כב' השופט מזוז: " אחר הדברים האלה עיינתי בהערותיו של חברי השופט מזוז, שעיקרן כי באה עת להפרד לשלום במשפטנו ממוסד הרישיון ובמיוחד הרישיון מכללא, ולא כל שכן כשעסקינן בפלישה למקרקעי ציבור, כמושג זר למשפט צבורי. דברים אלה מקובלים עלי בעקרם." לבד מכך, רשות מכללא ניתנת לביטול בכל עת על ידי גילוי דעתו של בעל מקרקעין כי אין ברצונו להרשות עוד את הישיבה ואת ההחזקה במקרקעין (ראו: ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש החסידים, פ"ד לא (3) 210, 214; ע"א 618/05 דיאמנשטיין נ' מחלקת עבודות ציבוריות-מדינת ישראל, 21.3.2007).

...

עוד קבע בית המשפט כי אין לכרוך את הפינוי בתשלום פיצוי, וכי המערער יכול להגיש תביעה נפרדת לשם כך. בית המשפט נעתר לבקשת המשיבות לפיצול סעדים, כדי שתוכלנה לתבוע דמי שימוש ראויים.

סוף דבר אשר על כן, אני ממליץ לדחות את הערעור, ולחייב את המערער לשלם למשיבות הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בדין הערעור בסך כולל של 35,000 ₪.

יונה אטדגי, שופט השופטת י. שבח אני מסכימה יהודית שבח, שופטת, סג"נ השופט ש. שוחט אני מסכים שאול שוחט, שופט התוצאה הערעור נדחה.

המערער ישלם למשיבה את הוצאות הערעור ושכ"ט עורך דין בסכום כולל 35,000 ש"ח העירבון שהפקיד המערער יועבר למשיבה, באמצעות בא כוחה, על חשבון ההוצאות.

המשיב טען בכתב הגנתו כי הוא בר רשות בלתי הדירה במקרקעין, שכן הוא מחזיק בהם מזה כ-30 שנה ברשות המועצה ובהסכמה שבשתיקה מצד המנהל.

"אין לחייב רשות ציבורית לעבור על החוק" (השופט אשר בבג"צ 178/74 [10], בעמ' 761).

...

יתר על כן, בחנו את תקנה 25 בתקנות חובת מכרזים , תשנ"ג – 1993 שעניינה "פטור מחובת מכרז לעסקה במקרקעין", ועל פני הדברים לא מצאנו בין תקנות המשנה שלה הוראה כלשהי שעל פיה רשאי היה המערער להעניק את המקרקעין ללא מכרז לאלידומי וכהן.

גם לא מצאנו בתקנה הנ"ל הוראה כלשהי שיש בה כדי להסמיך את המערער לפטור ממכרז את המשיב העומד לפנינו, מה גם שטענה כי סמכות כזו קיימת, אף לא נטענה.

אשר על כן, אנו מקבלים את הערעור, ודוחים את התביעה שכנגד של המשיב.

הטענה לרשות בלתי הדירה הנתבע טען בכתב הגנתו לזכות רשות בלתי הדירה בדירה ובמקרקעין, אולם לא שב על הטענה במסגרת סיכומיו, על כן, אין להדרש לה, זאת לאור ההלכה כי "דין טענה שנטענה בכתב הטענות אך לא הועלתה בסיכומים – אם בשל שגגה או במכוון – כדין טענה שנזנחה, ובית המשפט לא ישעה לה" [ע"א 447/92 הנרי רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפריישן, פ"ד מט(2) 102, בעמ' 107 ו'-ז'.

דין הטענה להדחות גם לגופו של עניין, הן מאחר שספק אם ניתן להכיר במעמד בר רשות במקרקעין שייעודם צבורי, הן משלא ניתנה הסכמת התובעת במפורש או מכללא להחזקת הנתבע בדירה.

...

כמו כן, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת דמי שימוש ראויים בסך של-120,585 ₪.

אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת דמי שימוש ראויים בסך של-1,100 ₪ בגין כל חודש החל מיום 01/01/2024 ועד לפינוי בפועל של הדירה על ידו.

בנוסף, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות משפט בסכול כולל של- 1,000 ₪, וכן שכ"ט עורך דין בסכום כולל של- 15,000 ₪ (כולל מע"מ).