לאחר זאת, לנוכח חוות דעת פסיכיאטרית מעודכנת, ובשל הסכמת באי-כוח הצדדים, בית המשפט המחוזי הורה על זכוי המשיב מכוח הגנת אי-השפיות שלפי סעיף 34ח לחוק והורה על אשפוזו בבית חולים בהתאם לסעיף 15(ב) לחוק טפול בחולי נפש.
באשר ליחסי הגומלין שבין סעיף 311א לחוק לבין סעיף 41 לחוק, הובהר במקרה אחר, בהכרעת חברי השופט ח' כבוב:
"[...] פרשנות על דרך הפשט של הסעיף, מביאה למסקנה הברורה, כי סעיף 41 לחוק אינו חל על סעיף 300(א) לחוק [...] ואולם, לא בפשט עסקינן, אלא במהות [...], ועלינו לבחון האם מטרתו של סעיף 311א לחוק היא להחריג את התחולה של סעיף 41 לחוק, מעבירות של גרימת מוות? לטעמי, התשובה לכך ברורה – כן [...
אמנם, הכלל הגורף קובע את תקופת האישפוז המרבית בהתאם לתקופת המאסר המרבית הקבועה בצדה של העבירה המיוחסת לנאשם-חולה-נפש, אולם משמעות קביעת כלל טכני ויישומי חלף שיקול דעתו של בית המשפט ביושבו כערכאה דיונית פלילית היא כי "אין בחקיקה קונוטאציה של השוואת האישפוז לעונש, אלא הקפדה על חירות הנאשם-חולה-נפש" (שם, פסקה 27).
...
שילוב תכלית הרפורמה בעבירות ההמתה יחד עם תכלית האשפוז הכפוי וקביעת תקופת האשפוז המרבית מוביל למסקנה ברורה – בעוד שההבדל שבין עבירת הרצח הבסיסית לעבירת הרצח בנסיבות מחמירות נעוץ במדרג האשמה ביחס שבין עבירות אלו, המחוקק קבע בצידן עונש מרבי זהה – מאסר עולם לתקופה בלתי קצובה.
לסיכום: פרשנות הוראות הדין מלמדת כי עמדת המדינה שלפיה תקופת האשפוז המרבית תהא 25 שנים מתיישבת עם לשון סעיפי החוק, אופן יישומם ועם תכליות הדין, ואילו עמדת המשיב שלפיה תקופת האשפוז המרבית תהא 20 שנים אינה עולה בקנה אחד עם לשון סעיפי החוק ותכליות הדין, ואף אינה מוצאת תמיכה בכלל הפרשנות המקלה בפלילים או בהיקש לעבירת ההמתה בנסיבות של אחריות מופחתת.
סוף דבר
כדי להעמיד דברים על מכונם ביחס לתקופת האשפוז המרבית, אין לי אלא לשוב על שהבהרתי לאחרונה בעניין פלוני (ע"פ 664/23):
"אשוב ואדגיש כי עניין לנו בתקופת אשפוז מרבית, אשר כשמה כן היא – מרבית. במצוות המחוקק, עניינו של המשיב יובא מעת לעת בפני הוועדה הפסיכיאטרית המיוחדת, אשר בהתאם למצבו הנפשי והטיפולי ובשים לב למידת מסוכנותו, עשויה להתיר את כבלי האשפוז עוד בטרם מלאו ימי תקופת האשפוז המרבית.
