הגנות בעוולת התקיפה בנזיקין אשם תורם

משכך, יהא בידי הנתבע להציג גירסתו לעניין הוכחת אשם תורם מצד התובע, במסגרת עוולת הרשלנות.

היסוד הנפשי המיוחד הנידרש בעוולת התקיפה הוא "במתכוון". עם זאת הכוונה הנדרשת אינה יסוד נפשי של רצון להזיק ולפגוע אלא כוונה במובן הצר של מודעות לשימוש בכוח נגד גופו של אדם אחר, היינו מודעות לעצם המעשה (רע"א 1272/05 כרמי נ' סבג סב(3) 396 (2007); ישראל גלעד דיני נזיקין – גבולות האחריות סעיף 12.33 בעמוד 1201 (2012).

עמד על כך בית המשפט העליון גם ב-ע"א 7130/01 סולל בונה ביניין ותשתית נ' תנעמי פ"ד נח(1) 1 (2003): "האשם התורם מהוה הגנה למזיק לא מפני עצם האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא ניזקו (אנגלרד, ברק וחשין בספרם הנ"ל, בע' 236). בקביעת קיומו של אשם תורם יש תחילה לבחון אם, בנסיבות העניין, נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר); ואם נמצא שלשאלה זו יש להשיב בשלילה, כי אז תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית, דהיינו, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד..." הנתבע לא הוכיח את גירסתו בדבר אשם תורם אשר לא גובתה בראיה כלשהי מלבד עדותו.

...

אולם, היעדרן לא מחייב את המסקנה כי הוצאות שכאלו לא נעשו.

לנוכח העונש אשר הוטל על הנתבע בהליך הפלילי ויתר הנסיבות שבפני, הנני דוחה את הבקשה להטלת פיצויים עונשיים.

סוף דבר התובע זכאי לפיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו לו באירוע: הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה 2,500 ש"ח כאב וסבל 30,000 ₪ ____________________ ובסה"כ 32,500 ₪ אשר על כן הנני פוסקת לתובע פיצויים בסך כולל של 32,500 ₪.

לפיכך באתי למסקנה כי תגובתו למצב שנוצר אינה עולה בקנה אחד עם הוראות תנאי ההגנה כנגד עוולת התקיפה המנויה בסעיף 24(1) הנ"ל. האם ניתן לייחס לתובע הנתקף אשם תורם לארוע התקיפה? הנתבע טוען כי ככל שתיקבע חבותו ביחס להתרחשות הארוע הרי שיש לזקוף לחובת התובע אשם תורם בשיעור משמעותי.

ראה בעיניין זה ספרו של משה ויסמן "הגנות בדיני נזיקין : הפחתת הנזק, אשם תורם, היסתכנות מרצון " הוצאת שנהב 2006-2007, עמ' 153: "מאידך, בפועל, היתעלמות מחלקו של הקורבן בעימות האלים עלולה להפר את אותו איזון מוסרי שמנסים דיני האשם התורם ליצור ואף להיתפס כעונשית או נקמנית, בהיותה מיתעלמת מן המציאות לפיה בהתקיים עימות בעל פוטנציאל אלימות בין שני אנשים, עלולה פרובוקציה מצד מי מהם להביא את רעהו לכדי אבדן שליטה ובצוע מעשה אלים כלפי הצד המתגרה. בנסיבות אלה, לניזוק אשם תורם בקרות הנזק, שכן לולא היתגרה ברעהו, סביר כי העימות בין השניים לא היה מסלים לכלל אלימות פיזית מזיקה. .." (הדגשה אינה במקור- א.ב.) ראה בעיניין זה גם ת"א 2555/00 (י-ם) רביב מרגליות ואח' נ' מ"י, (ניתן ביום 20/9/04 מפי כב' השופט בועז אוקון), פיסקה 40: "...ייחוס אשם תורם לקורבן אינה שאלה קלה. שום פעולה של היתעללות אינה יכולה להצדיק פגיעה פיסית. הרי לא ניתן, ברגיל, לראות באלימות הפיסית משום עונש מרפא לפגיעה כלשהיא. ואולם, היתעלמות מחלקו של הקורבן עלולה להיתפס כמוסרנית בעיקרה ואף כנקמנית. קביעה לפיה אין לייחס לקורבן אשם תורם עלולה להיות רדודה וליצור חורים שחורים מיותרים בתפיסת הדין האזרחי..." (הדגשה אינה במקור).

...

לאחר שעיינתי בחקירות בעלי הדין, העדים, תיק המשטרה ובסרטונים שהוצגו כחלק מהמסד הראייתי בתיק זה (4 סרטונים א'-ד' המתעדים את משרדו של הנתבע וכן את השטח מחוץ למשרדו של הנתבע בתחנת הדלק), להלן בקצירת האומר תיאור הנסיבות, המצערות יש לומר, אשר בבסיס תובענה זו. הנתבע הינו מנהל תחנת הדלק.

במסגרת זו מקובלת עליי לחלוטין עדותו של הנתבע הנתמכת על ידי שתי העדות מטעמו, אשר אף מתיישבת בקנה אחד עם תיק המשטרה ועם עדותו של העד לוי מטעם התובע עצמו.

בהתחשב בכל האמור לעיל קרי אשמו התורם של התובע מחד והיעדר נזק גוף של ממש מאידך, באתי למסקנה כי הנתבע יפצה את התובע בסך כולל של 2,000 ₪.

לאור האמור לעיל, ולאחר ששקלתי בדבר, באתי למסקנה כי התובע ניהל את התביעה בצורה בלתי מידתית, וחסרת תום לב בשימוש הליכי משפט אשר גרמה לנתבע הוצאות משפט העולות עשרות מונים על שוויה של התביעה.

הגנת הנתבע 1: במסגרת כתב ההגנה שהוגש מטעמו ולאחר מכן במסגרת סיכומיו, הנתבע הכחיש את טענותיו של התובע, וטען כי כל אשר נעשה על ידו, נעשה מתוך הגנה עצמית ותו לא. בנוסף, טען הנתבע, כי התובע הוא זה אשר יזם את ארוע התקיפה, דבר המצדיק להטיל עליו אשם תורם ומכריע בשיעור של 100%.

הנתבע הוסיף וטען כאמור כי הארוע לא תם בכך, וכי במהלך ההסעה מבית הספר, הגיעו התובע וחברו למקום ישיבתו של הנתבע, החלו לאיים עליו ולבעוט בו, התובע ניסה לתפוס אותו על מנת שחבריו ימשיכו לתקוף אותו, בתגובה לכך תפס הוא את הנתבע ובתגובה למעשיו תקף ודקר אותו באמצעות המספריים שהיו בחזקתו אז. הטענה של הגנה עצמית עוגנה במסגרת סעיף 24 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], המקנה לנתבע הגנה מפני עוולת התקיפה, אם השתמש בכח סביר ומידתי על מנת להגן על עצמו או על זולתו.

...

בנוסף לסך הנ"ל ישלם הנתבע לתובע את הוצאות המשפט (אגרת הגשת התביעה), בסך 668 ₪ ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪.

תביעת התובע כנגד הנתבעים 2-4 נדחית.

התובע ישלם לנתבעים 2-4 הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 6,000 ₪.

עוולת התקיפה הנתבעים הודו כי היכו בכוח את התובע ולפיכך ביצעו כלפיו עוולה של "תקיפה" לפי סעיף 23 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (פקודת הנזיקין).

אשם תורם הנתבעים אינם כופרים באחריותם ובחובתם לפצות את התובע אך טוענים שיש לייחס לתובע אחריות של 50% לארוע שכן הגיע למקום בנגוד לצוים שפוטיים, ניכנס למקרקעין שבבעלותם, קלל, ניסה לתקוף את הנתבע 1 ורעייתו ותוך כדי אף פגע פגיעה פיסית בבנם הקטין.

ראשית, הטענות בדבר היתנהלות התובע בזמן הארוע והטענה כי ניסה לתקוף את הנתבע 1 ורעייתו וכי פגע בבנם הקטין אינן נזכרות בכתב האישום והסנגור בהליך הפלילי אף הודיע לבית-המשפט כי "לאחר שבחנתי את הראיות הגעתי למסקנה שיהיה קושי בהוכחות הטענה של הגנה עצמית" (פרוטוקול מ-18/2/13).

סיכום: נוכח כל האמור לעיל, ובהתאם גם להוראות סעיפים 24 ו-68 לפקודת הנזיקין, אינני רואה מקום לייחס אשם תורם כלשהוא לתובע.

...

ראשית, הטענות בדבר התנהלות התובע בזמן האירוע והטענה כי ניסה לתקוף את הנתבע 1 ורעייתו וכי פגע בבנם הקטין אינן נזכרות בכתב האישום והסניגור בהליך הפלילי אף הודיע לבית-המשפט כי "לאחר שבחנתי את הראיות הגעתי למסקנה שיהיה קושי בהוכחות הטענה של הגנה עצמית" (פרוטוקול מ-18/2/13).

סיכום: נוכח כל האמור לעיל, ובהתאם גם להוראות סעיפים 24 ו-68 לפקודת הנזיקין, אינני רואה מקום לייחס אשם תורם כלשהו לתובע.

סוף דבר מצאתי כי הנתבעים אחראים, יחד ולחוד, בעוולת תקיפה וכי נזקי התובע עומדים על סך של 35,000 ₪.

גם אם אניח (ואיני קובע מסמרות) שהאוירה בסניף שניהל התובע היתה עכורה, אין בעניינינו הגנה רלבאנטית מבין ההגנות (המנויות בסע' 24 לפקודת הנזיקין), בעוולת התקיפה.

הנתונים שצוינו רלבאנטיים אף לשאלת אשם תורם, והמסקנה הנגזרת הינה כאמור שאין להטיל על התובע שום אשם תורם (אני מציין זאת לשם שלימות התמונה שכן אף בסיכומי הנתבעים, ובדין, אין טענה לעניין האחריות, אף לא שיש להטיל אשם תורם).

...

כאמור, אני סבור שהנכות התפקודית נמוכה מן הנכות הרפואית.

לסיכום בעניין הנכות: הנכות הרפואית של התובע בתחום הנפשי עומדת על 20%.

סוף דבר, אני מחייב הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובע בתוך 30 יום את הסכומים הבאים (כאשר בינים לבין עצמם יחובו השניים בסכום הפיצוי בחלקים שווים, על פי מבחן האשם המוסרי, כאשר אין מקום לאבחנה בין שניהם לעניין שיעור אשם זה, וחלקם זהה): 372,152 ₪.