ד"ר ביין מביא הצעה של המכון המשפטי האמריקאי, המבדילה בין שימוש בכוח פיזי ובין שיטות פעולה המהוות עבירות כלפי הרכוש, וקובעת כי ניתן להפעיל כוח, "באותן מסיבות שקיימת למעשים אלה הצדקה או הגנה מפני תביעה אזרחית. כאן יש איפוא ביטוי לשאיפה להתאמה בין הוראות המשפט הפלילי והאזרחי. ובמידה והמשפט האזרחי מתיר עשיית דין עצמית תהיה פעולה זו מוצדקת גם מבחינת המשפט הפלילי. אין ההצעה קובעת עמדה לגבי שיטות פעולה אחרות שאף הן מהוות עבירות נגד הרכוש כגון מירמה" (שם, בעמ' 483).
הוא מדגיש כי יש להיתחשב בדחיפות במקרקעין, שכן ניתן לראות בנישול הנאשם מרכושו מצב הקרוב להגנה עצמית, דהיינו להדיפת התקפה על הרכוש, כאשר ביחס למיטלטלין אין דרישה דומה של דחיפות, שכן, "לגבי מיטלטלין קיימת תמיד סכנה של הברחתם, דבר היוצר לכשעצמו מצב של דחיפות לגבי הנגזל" (שם, שם).
...
אולם, בעיני הפרקליטות, הוא הנאשם המרכזי, ועל כן, הוגשה בקשה למעצר ימים, ולאחר מכן, מעצר עד תום ההליכים, והתוצאה היא שהשאירו אותו במעצר, כאשר לא נתנו לו להיות בלידה של בנו, ולאחר מכן, הוא היה, בשלב מסוים, במעצר בבית הכלא, בתא אחד עם אחד מהגנבים (בהמשך, בעמ' 1117, שורה 26) הסביר שמדובר בגנב יוסף חיים פרץ, שעל אודותיו ראה פסקה 161 לעיל).
אני אומר זאת מראש, שכן לכאורה – כפוף לטיעונים פרטניים שיהיו, אם יהיו – מסקנה זו רלבנטית גם אם תוגש בקשה לפי סעיף 80 לחוק העונשין.
אם הייתי מרשיע את הנאשמים, כבקשת ב"כ המדינה, הייתי חוטא חטא כפול: הגנבים יצאו מבית משפט השלום עם עונש קל, ויש שיאמרו מגוחך, ואילו הנאשמים שבתיק זה – אם הייתי מקבל את עמדת המדינה – היו מורשעים בעבירה שעונשה המירבי הוא 9 שנות מאסר.
משהוגש כתב האישום, ונשמעו הראיות, הגעתי למסקנה כי, לגופו של עניין, יש לזכות את הנאשמים מכל האשמות המיוחסות להם.
