הגנה עצמית מפני תקיפה בתביעה אזרחית עקב שימוש בכוח סביר

התובע הגיע בכוחות עצמו לבית החולים אחרי הארוע וקיבל 10 ימי מחלה אך האריכם לאחר מכן בעצת קרוביו או בא כוחו ללא כל צידוק.

הטענה כי התובע הוא שתקף את הנתבע והנתבע רק התגונן מפניו הועלתה באופן סתמי בכתב ההגנה בלבד ולא חזרה על עצמה בתצהיר הנתבע או בסיכומים מצדו, וטוב שכך.

בנוסף, הנתבע לא תמך טענה זו של הגנה עצמית בכל ראיה לפיה התובע פגע בנתבע או עשה מעשה "שהזמין" את תקיפתו.

בשים לב לכך שהתביעה הוגשה כתביעה נזיקית רגילה ולא כ-"תביעה אזרחית נגררת להרשעה בפלילים" [לפי סעיף 77 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ש-1984 (להלן: חוק בתי המשפט), ותקנה 19 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי)], התובע אינו מוגבל לעובדות המהוות את העבירה שבה הורשע הנתבע (ראו: ע"א ברזל נ' כונס הנכסים הרישמי, פ"ד מט(1) 854 1975, שם נקבע כי: "ואולם התביעה האזרחית נגדו יכול שתהא רחבה יותר, מעבר לאותם אירועים ספציפיים, כנובעת מן "ההפקרות" בהנהלה ומהתעלמות מנהלים בנקאיים תקינים.

שירות המבחן הסביר כי פנייה זו התפרשה על ידי הקורבן כלא הוגנת, בשל הצורך שלו לזכות בהכרה של החברה ושל מערכת החוק בגין הנזקים, הסבל והמצוקה – לכן דחה ניסיון זה. שירות המבחן התרשם כי קורבן העבירה זקוק למענה טפולי בטווח זמן מידי, על מנת למנוע התקבעות התסמינים, להפחית מעוצמתם ובכך לסכל הסיכון להתפתחות של פוסט טראומה כרונית.

לאור זאת, שירות המבחן המליץ להשית על הנאשם פיצוי כספי משמעותי לקורבן העבירה, שיהיה בו ביטוי של הכרה בחומרת הפגיעה בקורבן ובסבלו, כדי שיוכל לעשות בו שימוש לתהליך ההחלמה והשיקום, בדרך שיבחר" (דגשים במקור).

...

הפיצוי שנקבע במסגרת ההליך הפלילי הינו משמעותי, ואינו עונשי גרידא אלא לוקח בחשבון את נזקיו הפיזיים והנפשיים של התובע וכך נרשם בגזר הדין: "באשר לפיצוי, בניגוד לקנס, הלכה היא שאין להביא במגוון השיקולים את יכולתו הכלכלית של הנאשם [ע"פ 5761/05 מג'דלאוי נ' מדינת ישראל (24.7.2006, פורסם בנבו)]. ...רכיב כספי זה הוא בעל מאפיינים נזיקיים. יש בפיצוי משום קשר למידת החרטה ולקיחת אחריות שחש הנאשם על מעשיו המכוערים כלפי הקורבן. בהחלט ניתן לקבל אינדיקציה לנזק הכלכלי הישיר כפי העולה מתסקיר קורבן העבירה, ובוודאי שנזק זה אינו משקף את הנזק הנפשי שנגרם לו ואני סבור כי זהו אכן מקרה שבו יש לתת ביטוי משמעותי לפיצוי הקורבן. בשים לב לעוצמת הפגיעה בערכים המוגנים, היקף הנזק הכלכלי, פיזי ונפשי, אני אומד את היקף הפיצוי בסך של 30,000 ₪." (דגשים במקור ל.א.).

מכל האמור לעיל אני מוצאת כי יש מקום לנכות מהסכומים הנ"ל את הפיצוי העונשי שקיבל התובע בהליך הפלילי, בסך של 30,000 ש"ח. סה"כ ישלם איפוא הנתבע לתובע סך של 38,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

הנתבע ישלם לתובע, בנוסף, שכר טרחת עו"ד בסך של 7,547 ש"ח כולל מע"מ כחוק ואת אגרת בית המשפט.

התשתית הנורמאטיבית: עוולת התקיפה: ממכלול החומר הקיים בתיק דומה כי העוולה הנזיקית הרלבנטית לצורך הדיון היא עוולת התקיפה המוסדרת בסעיף 23 בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), וזו לשונו: "(א) תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכן נסיון או איום, על ידי מעשה או על ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם, כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו.

די באיום בשימוש בכח על מנת לבסס את סעד ההגנה העצמית, ואין צורך בהפעלת כח בפועל (ור' לעניין זה ספרם של ג' טדסקי, י' אנגלרד, א' ברק, מ' חשין, דיני הנזיקין- תורת הנזיקין הכללית (מהדורה שניה, תשל"ז, ע' 285, ה"ש 9).

עוולת הגישה מוגדרת בסעיף 60 לפקודת הנזיקין: 60". נגישה היא פתיחתו או המשכתו של הליך נפל – למעשה, ובזדון, ובלי סיבה סבירה ומסתברת – נגד אדם, בפלילים או בפשיטת רגל או בפרוק, וההליך חיבל באשראי שלו או בשמו הטוב או סיכן את חירותו, ונסתיים לטובתו, אם היה ההליך עשוי להסתיים כך; אך לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים." כב' השופט מצא בבג"צ 64/91 סלים חליף נ' משטרת ישראל, פ"ד מז(5) 653, 659 קבע כך: "מהוראת סעיף 60 סיפא לפקודה נובע, כי מסירת מידע כוזב בזדון לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים איננה עשויה להעמיד לנפגע עילה לתבוע את נזקיו ממוסר המידע על-פי עוולת נגישה. ואילו הוראת סעיף 15(8) לחוק מעמידה הגנה מפני תביעה (וכן אישום) בשל פרסום לשון הרע למי שבתום לב, ובהתקיים אחת הנסיבות אותן מונה הסעיף, מסר תלונה לרשות מוסמכת. בצדק מציינת חברתי, כי הרעיון שביסוד הוראות חיקוק אלו הנו, שמסירת מידע לרשות מוסמכת מנתקת (כך, ברוב המקרים) את הקשר הסיבתי בין מקור המידע לבין הרשות, שעליה מוטלת החובה לבדוק את אמינותו של המידע בטרם תנקוט פעולה על-פיו. נמצא שבדוגמה הנזכרת לא תעמוד לנפגע עילת נגישה כנגד מוסר המידע (אפילו אם פעל האחרון בזדון)..." בת"א (ראשל"צ)3488/05 צהור (צוער) עמיחי נ' מדמוני ****, (פורסם בנבו, ניתן ביום  30.5.17 ע"י כב' הש' דליה גנות) היתייחס בית המשפט לדברי כב' הש' מצא בבג"ץ חליף וציין, כי אמנם נכתבו באימרת אגב אך מכיוון שלא נקבעה הלכה אחרת בעיניין, יש לראותם כאמירות המנחות את הערכאות הדיוניות ובנוסף לחזוק הגישה ציטטה מן הספרות בעיניין סוגיה זו: "לגישה זו מצטרף כב' השופט ש. לוין בספרו "תורת הפרוצידורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד" (ירושלים, תשנ"ט-1999) בעמ' 47 בהבהירו: "מקובל לחשוב שאין קיימת בישראל תרופה נזיקית כנגד מי שיוזם או מנהל נגד יריבו mala fide  הליך סרק, אלא לפי סעיף 60 לפקודת הנזיקין; דא עקא שהיקפו של סעיף זה מצומצם להגשת קובלנה פלילית, הליכי פשיטת רגל והליכי פירוק שלא כדין ואין הוא מתפרש על הגשת הליכים בדרך כלל". על תחולתה הצרה של עוולת הנגישה עמד גם פרופ' גנוסר במאמריו: "למראית עין עילת נגישה תופסת לגבי הליכים פליליים, אך בסייגים  כה חמורים שאינם משאירים לה מקום בו תהיה לה תחולה למעשה. (א) ראשית, מי הנושא באחריות בנזיקין? לפי לשון הפקודה, הוא האדם הפותח (או הממשיך) בהליך. דין זה היה תואם את המצב  באנגליה, כשהיוזמה נתונה בידי מאשים פרטי, אך כיום, בישראל, המאשים הוא המדינה המיוצגת... על פי רוב על ידי עובד צבור הנהנה מחסינות רחבה למדיי... אשר לאזרח, אין בכוחו לפתוח בהליכים פליליים אלא לגבי עבירות מועטות... על כל פנים נדמה שבארצנו לא ישא המתלונן בשום אחריות בשל נגישה, הרי להלכה, אף אם נקרא להעיד כעד הקטגוריה, המתלונן אינו אלא אדם "שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים" (כלשון ס' 60) ופטור משום כך מכל אחריות.

...

מכאן, לא מצאתי מקום ליתן כל משקל לעדותו של מר אשקלוני ולכן דין תביעתו להידחות.

סוף דבר: לאור מסקנתי מעלה, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע את הסכום של 13,500 ₪.

התביעה שכנגד נדחית.

עוד טוען הנתבע, כי אף אם ניתן לייחס לו ביצוע עוולה של תקיפה הרי שעומדות לו הגנות מפני הטלת האחריות לתקיפה עליו, ובכלל זה "הגנה עצמית" והסתכנות מרצון.

מהראיות שהובאו בפני ובמיוחד מעדויות הצדדים ועדיהם כפי שנשמעו בפני ניתן לקבוע כי במסגרת הקטטה שהתפתחה ביניהם תקפו הצדדים זה את זה, בשלב כזה או אחר של הקטטה, היינו השתמשו זה נגד זה בכח, במתכוון, על ידי הכאה, נגיעה, הזזה וכיוצא בזה, שלא בהסכמתם, כהגדרת עוולת התקיפה בסעיף 23 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

במילים אחרות, לא מצאתי כי יש באפשרותי לקבוע ממצאים ביחס לשאלה איך בדיוק החל העימות הפיזי בין הצדדים ומי מהם היה הראשון "לתקוף" את חברו, אולם מצאתי כי התובע הוכיח במידת הסבירות המספקת במשפט האזרחי כי הוא הוכה על ידי הנתבע בעוצמה רבה ובכך ביצע הנתבע כלפיו עוולה של תקיפה.

בנוסחו לאחר התיקון משנת תש"ס (2000), הרלבנטי לעניננו, קובע סעיף 24(1) כדלקמן: "24. בתובענה על תקיפה תהא הגנה לנתבע אם-

כפי שנקבע בע"א 11172/05 זיו אלון נ' מדינת ישראל-משרד הביטחון (21.10.09): "כשם שניתן להבחין, הסעיף החדש, בין היתר, אינו נוקב מפורשות בתנאי הנחיצות, גם אם ניתן להסיקו מכוח דרישת הסבירות; היחס שיש לבדוק הנו בין "הנזק שסביר היה שייגרם" לבין זה שנימנע, ולא בין הנזק שניגרם בפועל לבין זה שנימנע, כפי שהיה בנוסח הקודם; בוטל יסוד ה"שימוש בכוח" שהיה קיים בנוסח הקודם; ונקבע במפורש כי גם הגנה על חירות ורכוש מתירה היתגוננות לפי הסעיף (ראו דגן, בעמ' 191-190).

...

משהגעתי למסקנה כי הנתבע ביצע עוולה של תקיפה כלפי התובע, שגרמה לו לנזק יש מקום לבחון את טענות הנתבע ביחס להגנות העומדות לו מפני הטלת האחריות בגין עוולת התקיפה.

שיעור הנזק – דיון והכרעה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בענין זה הגעתי למסקנה כי התובע זכאי לפיצוי כפי שיפורט להלן.

לטענת הנתבע יש לדחות את תביעתו של התובע בענין זה משום שעניננו בדרישת תשלום ולא בהוכחה לתשלום בפועל.

המסגרת הנורמאטיבית התובעות מבססות את תביעתן על הוראות סעיף 23 בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), וזו לשונו: "(א) תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכן נסיון או איום, על ידי מעשה או על ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם, כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו.

נקבע בזאת כי לפי מאזן ההסתברויות במשפט האזרחי, בוצעה עוולת התקיפה כלפי התובעות.

הגרסאות של הנתבעים אינן מלמדות כי פעלו מתוך הגנה עצמית על גופם או אמן מפני פגיעה בחיים, בגוף, בחירות או ברכוש.

...

סוף דבר: נסיבותיו של תיק זה אמנם אינן בין החמורות מבין התיקים המגיעים לפתחו של בית המשפט אך הן מחייבות את בית המשפט להתייחס לרמת האלימות הלא פרופורציונלית אשר נולדה בעקבות הסכסוך שבין הצדדים.

משנאמרו הדברים לעיל , ולסיכום - אני מקבלת את התביעה של התובעות 1 , 3 ו- 5 ומחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעות 1, 3 ו- 5 סך של 102,000 ₪ על פי הפירוט אשר הובא לעיל.

תביעת התובעות 2, 4 ו- 6 נדחית ללא צו להוצאות.

בית המשפט המחוזי בבאר שבע ת"א 5709-12-12 (לשעבר 7298/05) אלהמץ נ' מדינת ישראל לפני כבוד השופט שלמה פרידלנדר תובעים 1. עיזבון המנוחה אימאן אלהמץ ז"ל 2. סמיר אלהמץ 3. הוידה אלהמץ ע"י ב"כ עוה"ד לאה צמל וגאדה חליחל-יאסין נתבעת מדינת ישראל – משרד הבטחון ע"י ב"כ עו"ד ניר גנצ'רסקי מפמת"א (אזרחי) ועו"ד סימה אזולאי מפמ"מ (אזרחי) פסק דין

התובעים מוסיפים וטוענים כי המדובר בבצוע רשלני של "נוהל מעצר חשוד", קרי: של פעולת שיטור; ולא ב"פעולה מלחמתית", כהגדרתה בחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952 (להלן: "חוק הנזיקים"); ולפיכך לא חל הסייג לאחריות המדינה מפני אחריות בנזיקין, הקבוע בסעיף 5 באותו חוק.

בכלל האירועים ששמשו רקע לארוע הנידון – חדירת מחבלים למוצב מורג, הסמוך למוצב גירית, והריגת 3 חיילים, כשבועיים לפני הארוע דנן; וכן ירי יום יומי על גירית, והתראות מודיעיניות על כוונה לתקוף גם מוצב זה, אולי תוך הסתייעות באזרחים, לרבות נשים וילדים, שיתקרבו למוצב ויגרמו לחיילים לצאת ממנו ולהיחשף לירי צלפים.

הכוח ראה בה מטרה צבאית; משום שנוכח חדירתה דרך האיזור הבטחוני המיוחד לשערי המוצב, כשהיא נושאת תיק – היה בה, חרף היותה אזרחית וחרף גילה הצעיר, משום איום על חיי החיילים; בין על ידי פצוץ המטען שאולי חבוי על גופה או בתיקה, בין על ידי תימרון הסחה שיאפשר חדירת מחבלים למוצב ממקום אחר, בין על ידי "משיכת" חיילים אל מחוץ למוצב, לצורך חשיפתם לירי צלפים.

למעלה מן הצורך: האם הפעולה המלחמתית הנדונה הייתה סבירה וחוקית? תכלית הסייג – למנוע דיון בעוולת הרשלנות: הסייג לאחריות המדינה בנזיקין בגין פעולה מלחמתית לא נועד למקרים של היתנהלות נורמאטיבית לעילא, שבהם תביעת נזיקין הייתה נדחית ממילא, אף אלולא הסייג.

בהתאם לכך, ובדומה להוראות הפתיחה באש של צה"ל שנסקרו לעיל, ה"מדריך של הוראות הפתיחה באש" שנערך בחסותו של ה-International Institude of Humanitarian Law קובע כי גם בהקשר של הגנה עצמית – על הכוח הצבאי לנהוג במידתיות, הגלומה בפעולה מדורגת המצמצמת ככל הניתן שימוש בכוח קטלני נגד אזרחים [גיל לימון, המאבק בטרור בראי המשפט הבין-לאומי, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי ומיכאל סאקר, הפקולטה למשטים, האוניברסיטה העברית בירושלים והוצאת נבו, התשע"ו-2016, עמ' 265].

...

המסקנה כי החיילים נהגו שלא כדין משותפת, אפוא, לנקודות המבט של הוראות הפתיחה באש, של דיני הרשלנות ושל המשפט הבין-לאומי ההומניטרי.

לפיכך, דין תביעת הנזיקין בגין מותה הטראגי של המנוחה – להידחות.

התביעה נדחית ללא צו להוצאות.