הגנה מפני עיקול שכר אצל עצמאי

מר משה רוקח (להלן: הלקוח) ביקש להשתמש בשרותי התובעת, ועל כן הביא את רכבו (מ. ר. 87-951-34) לבצוע תיקונים שונים בו אצל התובעת (להלן: רכב התובעת).

תמצית טיעוני הצדדים בכתב הגנת הנתבעת הכחישה הנתבעת את האשם המיוחס לנהגה, וטענה – וזוהי עיקר המחלוקת בתובענה זו – כי אין בין הצדדים יריבות, וזאת משום שהרכב אינו בבעלות התובעת, והיא לא הניזוק, ככל שייקבע כי האשם בהתרחשות התאונה הוא נהג הנתבעת.

כמו כן טענה הנתבעת, כי על הרכב רשום עיקול, וכי מטרת תובענה זו – שהוגשה על ידי התובעת ולא על ידי הלקוח – היא למלט את כספי הפיצויים מפני העיקול הרובץ על הרכב, באמצעות תשלומם לתובעת במקום ללקוח.

לטענתה, מאחר והתובעת תיקנה את הנזקים , האחריות היא שלה ויש לה זכות תביעה נפרדת לאור הצהרת הלקוח כי הוא "הסיר את ידו מהנושא ובקש והנחה והורה לתובעת להחזיר את הרכב כשהוא מתוקן ולכן ברור שאין פה המחאת זכות אלא זכויות תביעה עצמאיות ונפרדות של התובעת". אין ביכולתי לקבל טענה זו. בענייננו, כתב התביעה (סעיף 13) מבוסס על ההצהרה שחתם הלקוח לפיה הוא מאשר לשלם לתובעת את עלויות התיקון.

כתב המחאת הזכות צורף לכתב התביעה, ולפיו המחה את זכותו לקבלת כל הכספים שיגיעו לו מהנתבעת לטובת התובעת בגין עלות תיקון רכב בבעלותו, כולל שכר טירחה בגין שמאות ובגין ירידת ערך הרכב.

...

מכאן, לטענת הנתבעת, שדין התובענה להידחות.

מנימוקי פסק הדין, לא ראיתי להיזקק לטענות נוספות של הצדדים (כגון – האם הוכח שהתובעת היא זו ששילמה בגין הנזקים, בשים לב לשם המוטבע על גבי התיעוד שצורף לכתב התביעה), ואני מורה על דחיית התובענה.

סיכום התובענה נדחית.

התובעת תשלם לנתבעת בגין שכ"ט עו"ד הנתבעת בסכום של 4,700 ₪.

עוד טען הבנק כי גם אם הייתה מתקבלת טענתו העובדתית של התובע לפיה כל כספי המשכורת שזוכו בחשבון הנם כספי גמלה, עדיין בהתאם לסעיף 58 לחוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב], תש"ל -1970 המדובר בכספים שניתנים לעיקול למעט הסכום שנקבע כמוגן מפני עיקול.

ברע"א 1016/08 ע.א.מ. קונדוס בע"מ נ' אגס ירוק מסחר ושירותים בע"מ (פורסם בנבו, 14.01.2010) נקבע כי "צד שלישי המקבל צו עיקול הופך, אם גם בעל כרחו, לגורם מעורב בהליך - וככזה מוטלות עליו חובות שונות, ובצדן אחריות. אף שלצד שלישי המקבל צו עיקול אין אינטרס אישי בהליך, אין הוא פטור ממילוי החובות המוטלות עליו בדין. בכל הנוגע לעיקול, מדובר בשתי חובות עיקריות: החובה למסור הודעה לאחר קבלת צו העיקול, והחובה המהותית יותר: "למסור לידי מנהל לישכת הוצאה לפועל את הנכסים המעוקלים". על מנת להבטיח את "יעילותו של העיקול אצל צד שלישי, חשוף הצד השלישי, בהתאם לסעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל, לסיכון של חיוב אישי, היה ולא יקיים את הוראות החוק 'המגייסות' אותו בעל כורחו לסייע לנושה בגביית החוב" (פסק הדין מתייחס אמנם לסעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז – 1967 אולם נראה שהרציונל שנקבע יפה גם להליך מכוח הפקודה).

] בכל מקרה, עם כניסתו של הסכום של הלקוח לחשבון, נטמע הוא בתוכו ומשנה את היתרה שבחשבון - אך אין לו עוד קיום עצמאי, ואין הוא בר-תביעה.

סעיף 58 א' לחוק שירות המדינה (גמלאות) קובע כך: "חלק הקצבה שאינו עולה על סכום שנקבע לענין סעיף 8(א) לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, או מחצית הקצבה – הכל לפי הסכום הגבוה יותר, לא יהא ניתן לעיקול, להעברה או לשיעבוד אלא לשם תשלום מזונות." לשון הסעיף מלמדת כי לא כל סכום הקצבה מוגן אלא רק חלק ממנו, כאשר את החישוב יש לעשות תוך פנייה לחוקים אחרים הקובעים את מנגנון החישוב.

...

לפיכך, אני קובע כי הבנק פעל כדין.

התביעה נדחית.

התובע ישלם לבנק הוצאות משפט בסך 4,500 ₪ בתוך 30 יום.

הדבר נכון גם ביחס לכספים שנתפסו אצל צד ג' ובמקרה זה, הנהלת בתי המשפט.

לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז – 1967 (להלן – חוק ההוצל"פ) קובע רשימה של נכסים שאינם ניתנים לעיקול בידי צד שלישי, וביניהם – "(3) כספים המגיעים לחייב שאינו עובד בשכר - כדי סכום שכר העבודה הפטור מעיקול;" ברור כי הכנסותיו ממשכורת של חייב, עד לתקרה הקבועה בחוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958, מוגנות מפני עיקול, העברה או שעבוד וכל זאת על פי סעיף 8 אליו הפנה המבקש.

בעיניין זה ראו גם את דבריו של הש' בדימוס דוד בר אופיר בספרו הוצאה לפועל - הליכים והלכות, מהדורה שביעית, חלק שני פרק כ"ג עמוד 890 - "יודגש כי בהוראות המסייגות, שנמצאות בסעיפים 22, 43, 50 לחוק, אין הבחנה בין חייב שהוא עובד בשכר לבין חייב שהוא עצמאי. דין אחד הוא לעובד בשכר, שאין לעקלו את שכרו אלא בגבולות שהותוו בסעיף 8 לחוק הגנת השכר, ולעובד עצמאי שכספים מסוימים המגיעים לו מצד שלישי לא יעוקלו." כספי הפקדון אינם הכנסות המבקש מעבודתו, אין מדובר בכסף הזכאי לו המבקש במישרין כחלק ממשלח ידו, עסקו או עבודתו.

...

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובתשובת המשיבים מצאתי כי החלטת הרשם הינה נכונה, מנומקת דיו וסבירה בנסיבות ועל כן דין בקשת רשות הערעור להידחות.

למעלה מן הצורך אוסיף, כי דין הבקשה להידחות אף לגופו של עניין.

משכך, כספים אלו אינם זכאים להגנה של סעיף 50(א)(3) לחוק ההוצל"פ. לאור האמור, בקשת רשות הערעור נדחית.

נטען, כי עוד קודם לכן, בחודש דצמבר 2011, החלו הליכי גביה כנגד התובע, לצורך גבית יתרת המיסים בגין הסכם המכר, לרבות עיקול של חשבון הבנק שלו בבנק הפועלים בע"מ, עיקול משכורתו ועיקול ברשום של רכבו הפרטי.

אלא, שהטענה בדבר הפרה של ההסכם מצדו של התובע, אינה מהוה טענת הגנה מפני התביעה דנן.

תשלום מס השבח אינו מותנה בקיום התחייבויותיו הנ"ל של התובע, אלא מדובר בהתחייבויות עצמאיות על פי נוסח ההסכם.

לצורך הוכחת טענותיו בנוגע להליכי הגביה שננקטו כנגדו, צרף התובע לתצהירו עותק מצו עיקול שהוטל על זכויותיו אצל פוטו מאפ בע"מ, ביום 2.12.2011, לפי פקודת המיסים (גביה).

...

אני דוחה, אפוא, את טענותיו של הנתבע בעניין זה וקובע כי סכום הפיצוי המוסכם סביר בנסיבות העניין ואין לשנות ממנו.

סיכומו של דבר, נוכח ההפרה היסודית של הסכם המכר מצידו של הנתבע, אני מחייב אותו לשלם לתובע את הפיצוי המוסכם, בסך של 75,536 ₪.

בנוסף, ישלם הנתבע לתובע את אגרת התביעה (על פי סכום התביעה המתוקנת) וכן, שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪.

המבקשת הנה המעסיקה של החייב ומחזיקה את כספי משכורתו, שמעל משכורת הבסיס המוגנת מפני עיקולים, בהתאם להוראות חוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן – חוק הגנת השכר).

ביום 11.5.11 הוטל אצל המבקשת עיקול על משכורתו של החייב.

על כן, אין משמעות לטענת פקיד שומה נתניה ולפיה לא מוזכרים במסמך המילים "המחאת זכות". בעיניין זה ראה האמור בע"א 2138/10, מועצה מקומית דלית אל כרמל נ' סונול ישראל בע"מ, טרם פורסם: "להמחאת זכות שני יסודות מרכזיים: היסוד החוזי והיסוד הקנייני. היסוד החוזי של המחאת הזכות מיתמקד בחילוף נושים, במסגרתו הממחה, שהנו הנושה המקורי של החייב, מוחלף בנמחה, אשר הופך להיות נושהו של החייב מכאן ואילך לכל דבר ועניין. היסוד הקנייני של המחאת הזכות בא לידי ביטוי בהעברת בעלות בזכות חוזית של הממחה כלפי החייב לנמחה במהלך חילוף הנושים. לשני יסודות אלו תוצאה כפולה: מחד, הנמחה יכול בעקבות זאת לתבוע מן החייב את קיום הזכות באופן עצמאי ובלתי תלוי בממחה; ומאידך, הממחה יוצא מן התמונה ואין ביכולתו עוד להפטיר את החייב או להגיע עימו להסדרים שונים בקשר לזכות. מעבר לכך, יש לעמוד על מאפייניו של הסכם ההמחאה בין הממחה לבין הנמחה. הסכם זה אינו מותנה בהסכמת החייב ואינו טעון העברת מיסמך כלשהוא לנמחה. זאת ועוד, העברת הבעלות בזכות החוזית מן הממחה לנמחה מתבצעת על פי כוונת הצדדים להסכם ההמחאה, ואין הכרח ליתן לחייב הודעה על כך על מנת לשכלל את העברת הזכות האמורה. יתר על כן, חוק המחאת חיובים, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המחאת חיובים) אינו מתנה את תוקפו של הסכם ההמחאה במילוי דרישות פורמאליות למיניהן. כמו כן, על הסכם ההמחאה חל גם חוק החוזים, ובהתאם לסעיף 23 לחוק זה, הסכם ההמחאה אף יכול להעשות בעל פה, בכתב, או בצורה אחרת. יתרה מכך, אין צורך כי יצויין במפורש בהסכם ההמחאה כי הוא עוסק בהמחאה, אלא די שתעלה ממנו כוונה ברורה להעברת זכותו של הממחה לנמחה ...

...

דין טענה זו להידחות.

המסמך מהווה המחאת זכות, וזאת מכמה טעמים, שיפורטו להלן.

נראה, כי בסופו של דבר הוכרעה מחלוקת פוסקים זו, ונקבע, כי תקפותה של המחאת זכות על דרך שעבוד כלפי צדדים שלישיים מותנית ברישום השיעבוד כדין.