הגנה מן הצדק בשל שיהוי בהודעה על תאונה

על הטענות, העובדות וההליכים בתמצית העובדות כפי שנקבעה בפסק הדין - המערער ייצג את אמו המנוחה של המתלונן (להלן- המנוחה), בתביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, לבקשת המתלונן ועל-פי הוראותיו, על רקע קשרי חברות טובה בין השניים, וללא שהמערער שוחח עימה מעולם.

נקבע, כי המערער לא העלה בהודעת העירעור כל טענה בעיניין דחיית טענתו, על-ידי בית-הדין המחוזי, להגנה מן הצדק עקב שהוי ניכר עד כדי נזק ראייתי, בהגשת הקובלנה עד לאחר פטירת המנוחה.

...

משכך, שוכנעתי, כי עלה בידי המשיבה להעמיד תשתית ראייתית איתנה להרשעת המערער בעבירה זו. מעבר לכך, ולעניין טענותיו של המערער להגנה מן הצדק.

סוף דבר, שוכנעתי, כי לא נפל פגם בפסק הדין המצדיק את התערבותו של בית-המשפט, לעניין הרשעתה.

אשר על כן, הערעור נדחה.

בשל חלוף הזמן נפגעה יכולתו של הנאשם להיתגונן מפני כתב האישום באופן בלתי הפיך כיון ששנתיים לאחר התאונה קטע הכביש בו התרחשה התאונה שופץ ונסלל מחדש ובנוסף הרכב המעורב שנסע בנתיב הנגדי שוחרר כשבועיים לאחר התאונה ללא מסירת הודעה לנאשם ועל כן נימנעה יכולתו לבדוק אותו.

ברע"פ 1611/16 מדינת ישאל נ' ורדי מיום 31.10.18 (להלן: "פסק דין ורדי") נדונה בין השאר עילת השהוי כמקימה הגנה מן הצדק ונקבעו שלושה תנאים שבהן יש מקום להחילה: "סבורני כי במקרים חריגים תתכן הכרה בתחולתו של עיקרון ההגנה מן הצדק, מחמת חלוף זמן משמעותי בהגשת כתב האישום, וזאת בהתקיים התנאים דלהלן (א) משך הזמן שחלף מאז ביצוע העבירה הוא משמעותי; (ב) הפגיעה בהגנתו של הנאשם, בחרותו ובנסיבות חייו האישיות, עקב השהוי בהגשת כתב האישום, היא ממשית ומוחשית; (ג) אין בנמצא טעם מניח את הדעת להתנהלותה זו של הרשות מחמת מורכבות ההליך, ניהול החקירה, או עומס מכביד.

מדובר בתאונה קטלנית בה קיפחו חייהם שני בני אדם ונפצעו שלושה ולכן לא בנקל יש לקבל טענת הגנה מן הצדק.

...

לפיכך אני קובעת כי מדובר בשיהוי מכביד.

באיזון האינטרסים אני סבורה כי תחושת הצדק וההגינות לא נפגעה באופן שמצריך את ביטול כתב האישום וסבורני כי די בכך שרשלנותה והשתהותה של המאשימה יילקחו בשלב גזירת העונש, ככל שהנאשם יורשע בדין.

בנסיבות אלה בקשת הנאשם לביטול כתב האישום נדחית.

לחלופין, התבקש בית המשפט לבטל את כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק, נוכח שהוי בהגשת כתב האישום.

דיון והכרעה הוראת סעיף 239א(א) לחסד"פ קובעת כלהלן: "עברה שנה מיום שבוצעה עבירה לפי פקודת התעבורה או לפי התקנות לפיה, או לפי פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970, שלא גרמה לתאונת דרכים שבה נפגע אדם או ניזוק רכוש, לא יוגש עליה כתב אישום ולא תומצא בעיניינה הזמנה למשפט לפי תקנה 38 לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974, אלא אם כן, תוך אותה תקופה, הוזמן החשוד בבצוע העבירה לחקירה, או נשלחה לו הודעה על ביצוע העבירה...". בתפ (י-ם) 12158-06-15 מדינת ישראל נ' יונתן ברוכים (18.1.16) (להלן – עניין ברוכים), מציין בית המשפט המחוזי, לעניין פרשנותו של סעיף 239א, כי סעיף זה אינו קובע למעשה תקופת היתיישנות לעבירה כלשהיא, ומטרתו להתייחס לתקופות היתיישנות שנקבעו בהוראות חיקוק אחרות בהן נקבעה תקופת היתיישנות ארוכה יותר, ולצמצמן לשנה בהתאם לתנאים המפורטים בסעיף – העידר הזמנת החשוד לחקירה או אי קבלת הודעה על ביצוע העבירה.

...

בית המשפט בעניין ברוכים מפנה לדברי בית המשפט בע"פ 6629/98 הלר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 346 (13.5.02) (להלן – עניין הלר): "מקובלת עליי קביעת השופט המלומד כי סעיף 239א לחוק אינו כולל "הוראה אחרת" (במובן סעיף 9 לחוק) לעניין התיישנותן של העבירות שפורטו בו. משמע, כי דין התיישנותן של העבירות המפורטות בסעיף הוא כקבוע בסעיף 9 לחוק, וכי גם על עבירות אלו ניתן להגיש כתב-אישום (או להמציא הזמנה למשפט לפי תקנה 38 לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974) בגדר תקופת ההתיישנות הקבועה לכל אחת מהעבירות בסעיף 9 לחוק.

הוראת סעיף 62(2) לפקודת התעבורה התשכ"א-1961, קובעת: העובר אחת העבירות האלה, דינו – מאסר שנתיים או קנס כאמור בסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין) ואם העבירה היא עבירת קנס שדן בה בית המשפט – קנס פי 1.25 מהקנס האמור בסעיף 61(א)(1) לחוק העונשין: (2) נוהג רכב בדרך קלות ראש, או ברשלנות, או במהירות שיש בה בנסיבות המקרה סכנה לציבור, אף אם היא פחותה מן המהירות המקסימלית שנקבעה מלשון החוק נמצאנו למדים שהעבירה בה עסקינן היא עבירה מסוג "עוון" וההתיישנות בגינה היא 5 שנים.

עם זאת, על פי החלטתי היה עליה לצרף אסמכתאות לעניין מועד הזמנת הנאשם לחקירה ולעניין המועד בו הודע לו על ביצוע העבירה שמיוחסת לו בתיק שלפני.

נוכח האמור, מצאתי להיעתר לבקשה ולהורות על מחיקת כתב האישום.

בקשת הנאשם למחוק את כתב האישום מחמת הגנה מן בצדק בשל השהוי בהגשת כתב האישום נדחתה.

האם היתקיים "חשד סביר" לנהיגה בשיכרות שהצדיק את דרישת השוטרים לבקש מהנאשם לבצע בדיקת דם. האם היה על השוטרים לידרוש מהנאשם בדיקת שתן במקום בדיקת דם. האם קמה חזקת נהיגה בשיכרות בשל הסרוב להבדק בבדיקת דם הראיות מטעם המאשימה העידו המיתנדב מרדכי רוטנר (להלן: "המיתנדב רוטנר"), השוטרת סמדר אברהם (להלן: "השוטרת"), רס"ר יחזקאל מוזס (להלן: "המיתנדב מוזס") באמצעות העדים הוגשו וסומנו: ת/1 - מיזכר מאת המיתנדב רוטנר, ת/2 – הזמנה לדין וכתב אישום, ת/3 – דוח עיכוב מאת השוטרת, ת/4 - דו"ח פעולה באכיפת איסור נהיגה בשיכרות מאת השוטרת, ת/5 – הודעת נאשם תחת אזהרה ות/6 -מיזכר מאת המיתנדב מוזס.

האם די היה באינדיקציות אלו כדי לגבש "חשד סביר"? סעיף 64ב(ב) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א – 1961 (להלן: "פקודת התעבורה") קובע: "שוטר רשאי לידרוש מנוהג רכב או מממונה על הרכב, שהיה מעורב בתאונת דרכים או שיש לשוטר חשד סביר כי הוא שיכור, לתת לו דגימת שתן או דגימת דם לשם בדיקה אם מצוי בגופו אלכוהול ובאיזה רכוז, או אם מצוי בגופו סם מסוכן או תוצרי חילוף חומרים של סם מסוכן" על מהותו של "החשד הסביר" שצריך להתגבש בלבו של שוטר המבקש לבצע חפוש עמד בית המשפט העליון, ברע"פ 10141/09 בן חיים נ' מדינת ישראל, לא פורסם (מיום 6.3.12) נקבע: "מבחן החשד הסביר הוא בעקרו מבחן אובייקטיבי שבו נידרש בית המשפט להעריך את סבירות שיקול דעתו של השוטר שערך את החיפוש לשם הכרעה בשאלת חוקיות החיפוש. יחד עם זאת, התנאים שבהם יתקיים חשד סביר המצדיק עריכת חפוש ללא צו שפוטי אינם ניתנים מטבע הדברים להגדרה ממצה וחד-משמעית. יישומו של מבחן זה מבוסס על נסיבותיו הפרטניות של כל מקרה ומקרה, על המידע שהיה בידי השוטר בעת עריכת החיפוש ואף על ניסיונו ושיקול דעתו המקצועיים של השוטר שערך את החיפוש". צודק ב"כ הנאשם כי לא די בעניים אדומות כדי להוות ראיות לכאורה לנהיגה בשיכרות.

...

החלטתי להרשיע את הנאשם במיוחס לו בכתב האישום האישום כתב האישום מייחס לנאשם עבירות של נהיגה בשכרות בגין סירוב לבדיקה בניגוד לסעיף 62(3) + סעיף 64ד(א) ו- 64ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א – 1961 (להלן: "הפקודה") ועבירה של אי ציות להוראות שוטר במדים בניגוד לתקנה 23(א)(1) לתקנות התעבורה, התשכ"א - 1961.

בנסיבות אלו אני דוחה את טענת הנאשם וקובעת כי הוסברה לו משמעות הסירוב כדין.

הנאשם לא הפריך חזקה זו ומשכך אני קובעת כי הנאשם נהג תחת השפעת סמים.

לאור האמור אני מרשיעה הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

בסוף הכרעת הדין ביהמ"ש קמא סיכם את מסקנותיו בזו הלשון:" לסיכום, אני מקבלת את גרסת התביעה לאופן היתרחשות התאונה ודוחה את גרסת ההגנה. מסקנות דוח הבוחן התבססו על עדויות נהג המשאית והנהג שנסע מאחוריו, חאלד עווד, הצבעתה של הנאשמת בזירה, ובחינת הזירה. עדותו של הבוחן הייתה עקבית, מהימנה, והשתלבה עם עדויותיהם של נהג המשאית והעד עווד. בנגוד לטענת הנאשמת, התרשמתי שהעד עווד מסר גרסה אובייקטיבית, שהתיישבה עם יתר הממצאים בתיק.

לגישת המערערת גירסתה הנה אמינה ושקפה את האמת והיה על ביהמ"ש קמא לקבלה, כן טענה להגנה מן הצדק בשל השהוי בפתיחת החקירה ואי העדת חלק מעדי התביעה.

ועוד, חשוב להזכיר כי זיכרונו של עד אינו מכשיר הקלטה ואך טבעי הדבר כי בין עדויות עדים שנכחו במקום יהיה שוני ביחוד בנסיבות האופפות את הארוע המרכזי וכאשר העדויות נימסרו בחלוף שנים מקרות התאונה (ע"פ 2604/14 בלאל קואסמי נ' מדינת ישראל, פס' 18(24.2.15); מכאן, "הסתירות" עליהן הצביעה המערערת בהודעת העירעור לא נוטלות, כהוא זה, מהתרשמותו של ביהמ"ש קמא מעדי התביעה.

...

לא זו אף זו, גם לא שוכנעתי כי חשיבות הראיות להגנת המערערת גוברת על עקרון סופיות הדיון וכי קיים סיכוי ממשי שהגשתן תביא לשינוי התוצאה שאליה הגיע ביהמ"ש קמא.

זהו מקרה מובהק ליישומו של כלל זה, ולאחר עיון מעמיק בתיק קמא ניתן לקבוע כי המערערת לא הצביעה על אף טעות או חוסר היגיון שיחייבו הסקת מסקנה הפוכה או למצער המקימים את הספק לו היא מייחלת.

מכל האמור אני סבור כי דין הערעור, על שני חלקיו, דחיה.