הגנה מן הצדק בשל שיהוי בהגשת כתב אישום

לפניי בקשת הנאשמים להורות על ביטול כתב האישום שהוגש כנגדם לאור טענתם להגנה מן הצדק, בשל שהוי בהגשת כתב האישום וכן אכיפה בררנית ואפליה.

...

בעניינינו, המאשימה הבהירה כי היא בחנה לעומק את בקשת המבקשים, וכן שקלה נסיבות הקשורות בביצוע העבירות ונסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירות ומצאה כי יש לדחות את הבקשה להסדר מותנה בעניינם.

עם זאת, כפי שמציינת בצדק המאשימה, בפני בית הדין לא נחשפו מלוא השיקולים אשר נבחנו על ידי המאשימה, ומכל מקום, אני סבורה כי אין די בתיקים שהוצגו כדי להצביע על מדיניות מקלה או שיטתית ביחס לעבירות נשוא הדיון, או כי יש בהסדר שהוסכם בהם כדי לתמוך בטענה לאכיפה בררנית.

סוף דבר דין בקשת הנאשמים להידחות.

הגנה מן הצדק בשל שהוי בהגשת כתב האישום – עוד טוענים המערערים כי המשיבה ידעה על השמוש במבנה החל משנת 2004, כאשר היתנהל התיק משנת 2004, ולמרות זאת השתהתה במשך שנים רבות ומצאה לנכון להגיש את כתב האישום בתיק קמא רק בשנת 2015 וזאת בהתייחס לעבירת השמוש בלבד.

...

מהאמור מתבקשת המסקנה כי גם שאלת אי ההרשעה אינה חלק ממתחם העונש ההולם.

משכך סבורני כי אין מקום להתערב בהחלטה שלא להורות על ביטול ההרשעה במכלול הנסיבות בתיק זה. הערעור לגבי גזר הדין לגופו - לגבי המערער - כפי שכבר צוין, בכל הנוגע לגובה הקנס שהושת על המערער - אין טיעון מטעמו (למעט טענה לפיה היה מקום שלא להטיל על המערער קנס בכלל (סעיף 55 להודעת הערעור)), וכל טענותיו בנוגע לגזר הדין מתמקדות בשאלת ביטול ההרשעה.

סיכום – נוכח האמור מעלה במצטבר, אני מורה על דחיית שני הערעורים, על כל ראשיהם.

החלת ההגנה מן הצדק עקב שהוי בהגשת כתב אישום אשר תוביל לביטולו, תהא במקרים בהם המשכות הליכי החקירה והעמדה לדין התנהלו בעצלתיים והביאו לפגיעה ממשית ביכולת הנאשם להיתגונן או כאשר חלוף הזמן מעורר סתירה עמוקה לחובת הצדק וההגינות המתחייבת מניהול הליך פלילי (ראו: על"ע 2531/01‏ חרמון נ' הועד המחוזי של לישכת עורכי-הדין בתל-אביב-יפו, פ''ד (2004); ישגב נקדימון הגנה מן הצדק 493-491 (מהדורה שנייה, 2009), בעמ' 381-347)).

...

היתר לשינוי מיקום המשדר ניתן בסופו של דבר על ידי המשרד להגנת הסביבה לגובה של 76 מטרים, ההיתר ניתן בתאריך 13.5.15 והוגש לתיק כראיה (ראו מש/9).

זאת ועוד, גם אם כל עניין שלעצמו לא היה מוביל למסקנה שיש לדחות את הבקשות האמורות, הרי שהצטברותן הכוללת של המחדלים מצד המבקשת, ובעוצמתם המצטברת יש בכדי להטות את הכף לטובת קבלת טענת ההגנה מן הצדק על כל חלקיה שנמנו לעיל בהחלטתי.

העולה מן המקובץ, כי בנסיבות שתוארו באריכות, לא מצאתי לנכון להיעתר לבקשה ואני דוחה אותה.

שהוי בהגשת כתב אישום ברע"פ 1611/16 מדינת ישראל נ' יוסי ורדי (נבו, 31.10.18 ) נקבע כי "במקרים חריגים תתכן הכרה בתחולתו של עיקרון ההגנה מן הצדק מחמת חלוף זמן משמעותי בהגשת כתב האישום וזאת בהתקיים התנאים הבאים: משך הזמן שחלף מאז ביצוע העבירה הוא משמעותי, הפגיעה בהגנתו של הנאשם, בחרותו ובנסיבות חייו האישיים עקב השהוי בהגשת כתב האישום היא ממשית ומוחשית ואין בנמצא טעם מניח את הדעת להתנהלותה זו של הרשות מחמת מורכבות ההליך, ניהול החקירה או עומס מכביד". על רקע הלכה זאת נדחו במספר פסקי דין בקשות לביטול כתב אישום מכח הדוקטרינה של הגנה מן הצדק בשל שהוי בהגשת כתב אישום.

...

ביחס לטענה לשיהוי בהגשת כתב האישום המאשימה טוענת כי דין הטענה להידחות על הסף בשל חוסר ניקיון כפיו של הנאשם, שהמשיך את השימוש בבניה האסורה ותוך הפרת צו שיפוטי.

בנסיבות אלו, משלא מצאתי כי קופחה הגנתו של הנאשם, הבקשה לביטול כתב האישום בשל שיהוי בהגשתו – נדחית.

ברע"פ 11920/04 נאיף נ' מ"י (נבו, 26.3.07) נקבע לעניין הפרת צו שיפוטי : " אי אכיפה של צווים שיפוטיים היא הפרה בוטה של החוק והיא עולה כדי ערעור סדרי המשפט החיוניים לקיומה של חברה תקינה ועם התנהגות כזו אין מערכת אכיפת החוק יכולה להשלים". על רקע האמור, העובדה כי חריגות הבניה נהרסו לאחר הגשת כתב האישום, 7 שנים לאחר כניסתו לתוקף של צו ההריסה, אינה מצדיקה, בוודאי שאינה מחייבת את ביטול כתב האישום.

אשר על כן, טענותיו המקדמיות של הנאשם– נדחות.

בקשת הנאשמים להורות על ביטול כתב האישום שהוגש כנגדם לאור טענתם להגנה מן הצדק, בשל שהוי בהגשת כתב האישום וכן אכיפה בררנית ואפליה נדחתה על ידי בית הדין ביום 24.1.22 מן הנימוקים שפורטו במסגרת החלטת בית הדין.

...

בעניין סעד בית המשפט העליון עמד על המנגנון התלת-שלבי שיצר המחוקק לגזירת העונש: "בתיקון 113 קבע המחוקק מנגנון תלת-שלבי לגזירת העונש. בשלב הראשון - המקדמי, נדרש בית המשפט לבדוק האם הנאשם שלפניו הורשע בכמה עבירות, להבדיל מהרשעה בעבירה יחידה. במידה ומדובר בכמה עבירות, על בית המשפט לקבוע האם הן מהוות אירוע אחד או כמה אירועים נפרדים. אם מדובר באירוע אחד, ימשיך בית המשפט 'כרגיל', אל שני השלבים הבאים (קרי, יקבע מתחם ענישה לאירוע כולו ויגזור עונש כולל לכל העבירות הקשורות לאותו אירוע (סעיף 40 יג(א) לחוק העונשין)). לעומת זאת, במידה ובית המשפט מצא כי בעבירות שבהן הורשע הנאשם מדובר בכמה אירועים, יקבע עונש הולם לכל אירוע בנפרד, ולאחר מכן יוכל לגזור עונש נפרד לכל אירוע (בד בבד עם קביעה האם ירוצו העונשים בחופף או במצטבר), או עונש כולל לאירועים כולם (סעיף 40 יג(ב) לחוק העונשין); בעקבות המסקנה שהתקבלה בשלב הראשון ימשיך בית המשפט לשני השלבים הבאים: בשלב השני קובע בית המשפט מתחם ענישה ראוי בהתחשב בעבירה ובנסיבות הקשורות בביצועה; ובשלב השלישי נבחנות הנסיבות שאינן קשורות לעבירה, ובהתחשב בהן גוזר בית המשפט על הנאשם עונש המצוי במתחם הענישה שנקבע בשלב השני (אלא אם מתקיים אחד משני חריגים שיפורטו להלן)." [ר' ע"פ 8641/12 מוחמד סעד נ' מדינת ישראל (5.8.2013)(להלן- עניין סעד)].