הגדרת תקלה משביתה במעלית בחוק או בתקנות

כמצוות תקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז-1976 (להלן: התקנות), פסק הדין יהיה מנומק באופן תמציתי.

לאחר שקראתי את כתבי הטענות, שמעתי עדויות בעלי הדין ועיינתי בכל הראיות שהוגשו - מצאתי כי הנתבעת לא עמדה בנטל המוגבר החל עליה וכי נסיבות המקרה לא חוסות תחת החריג, הקבוע בסעיף 6(ה)(1) לחוק, מהנימוקים שיפורטו להלן: התקלה הטכנית לא עונה להגדרת "נסיבה מיוחדת". נפסק לא אחת, כי תקלות טכניות הן דבר נפוץ וצפוי בכלי תחבורה.

על פי הפסיקה, יש להעניק לצמד המילים "נסיבות מיוחדות" פרשנות מצמצמת ביותר, ובזיקה למילים "שלא היו בשליטתו". כלומר, רק נסיבות שהן בבחינת "כוח עליון", כגון מזג אויר פיתאומי ובלתי צפוי, אסונות טבע כלליים, מלחמות, שביתות רוחביות בלתי צפויות, תקלה מובנית כללית בסוג כזה של מטוסים וכיו"ב - יצדיקו הפטור [ראו והשוו פסק הדין ב-ת"א 69167-11-16 רגב ואח' נ' אל-על נתיבי אוויר לישראל בע"מ (29.3.17)].

...

משכך אני קובעת כי לא חל הסייג הפוטר את הנתבעת מחבות לפי סעיף 6(ה)(1) לחוק.

מאחר שהמרחק ממוסקבה לבנגקוק הינו 7,060 ק"מ - זכאי כל אחד מהתובעים לפיצוי בסך 3,080 ₪, בגין מרחק של למעלה מ-4,500 ק"מ. סוף דבר לאחר ששמעתי את הצדדים מצאתי כי דין התביעה להתקבל חלקית.

בנוסף תשלם הנתבעת אגרת משפט בסך 50 ₪ לכל אחד מהתובעים (ובסך הכל 200 ₪) והוצאות התובעים 1, 3 ו-4 שהתייצבו לדיון (שחר מורל, אבי אלאשוילי וקובי ג'ין) בסך 400 ₪ לכל אחד (ובסך הכל 1,200 ₪).

הרקע לבקשת האישור התובע, טכנאי מעליות במקצועו, מועסק כשכיר ובמסגרת עבודתו נידרש הוא להעניק שירות למעליות בבניינים שונים באיזור המרכז באופן שוטף ובמקרים של תקלות.

המבקש אינו עומד בתנאים הקבועים לאישור תובענה ייצוגית, כמפורט להלן: המשיבה גבתה מס מן המבקש ומחברי הקבוצה הנטענים בהתאם להוראות תקנות שווי השמוש ברכב, המהוה את הדין, ועל כן, לא מתקיימות הנסיבות הקבועות בפרט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, לפיו ניתן להגיש תביעה ייצוגית נגד רשות רק במקרה של גביית מס או אגרה או תשלום חובה אחר שלא כדין.

הגדרת השוק תביא בחשבון לאו דוקא את שוק רוכשי המוצר או השירות היחידים- הפרטיים אלא עלות המוצר השירות שהיו משלמים קבוצת רוכשים גדולה הזוכה ברגיל להנחות וכיוצא באילו.

...

משהגעתי עד כאן אוסיף כי אף אם הייתי מגיע למסקנה שיש למבקש עילה, אין התובענה הייצוגית הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת, משום שככל שידובר בהוצאות המשתנות, יהיה על כל אחד מחברי הקבוצה הנטענים להוכיח באופן אישי את היקף הנסיעות הפרטיות שלו, וככל שידובר בהוצאות הקבועות (גם ובהתעלם ממסקנתי שלעיל בעניין זה) תידרש השוואה פרטנית בין היקף השימוש הפרטי להיקף השימוש העסקי, ביחס לכל אחד מחברי הקבוצה.

סוף דבר הבקשה לאישור תביעה ייצוגית, נדחית.

בהתחשב בהיקף הדיונים ובזניחת חלק מטענות המבקש בשלב הסיכומים, ישלם המבקש הוצאות משפט ושכ"ט בסך בסך 39,000 ₪.

המבקש טוען, כי המשיבה הודתה במסגרת הליך קודם שהתנהל בין הצדדים, כי נותרה בידיה יתרת זכות בגין השבתת המעלית.

דוקא בהקשר ספציפי של קבוצת תובעים מוגדרת, שיש ביניהם קשר ושניתן לדעת מיהם, הביע בית המשפט את דעתו, כי הדבר יכול להוות שיקול שלא לאשר תביעה ייצוגית כלל וכלל, זאת גם ללא כל קשר לזהותו של מייצג הקבוצה (בהתאם לדרישה שבסעיף 8(א)(2) לחוק).

היות שכך, והיות שלא הובאו ראיות, לבד מאמירה סתמית בעיניין זה, לכך שהתביעה לא הוגשה כתביעה משותפת על ידי כלל הדיירים, איני מוצאת עניין מיוחד שבגינו התובענה הייצוגית הנה הדרך היעילה וההוגנת להכריע בתובענה, עוד מצאתי מקום להוסיף, כי אופן ניסוח כתבי הטענות על ידי המבקש מלמד, כי מדובר בהליך המנוהל באופן מסורבל, שלא על פי הוראות החוק והתקנות, המבקש מעלה בכתבי טענותיו סוגיות אישיות הנוגעות רק אליו, "מאיים", כי אם לא יבורר ההליך באופן האמור, הוא יבורר בדרך של הגשת תביעות בסכומים גבוהים ובהליכים נוספים.

...

דיון והכרעה: אחר שעיינתי בכתבי הטענות מטעם הצדדים, החלטתי לדון בבקשה גם ללא קיום דיון, בהסתמך על החומר המצוי לעיני בית המשפט, כאשר המבקש לא תמך טענתו בתצהיר (וגם המשיבה לא עשתה כן) ובשל קיומם של טעמים פרוצדורליים וענייניים, הנני סבורה, כי ניתן להכריע בבקשה, גם ללא קיום דיון.

סוף דבר, הבקשה לאישור תובענה ייצוגית נדחית.

סעיף 2(2)(ב) לפקודה מסמיך את שר האוצר לקבוע תקנות בדבר שוויו של השמוש ברכב שהועמד לרשות העובד, ומכוחו הותקנו תקנות מס הכנסה (שווי השמוש ברכב), תשמ"ז-1987 (להלן: התקנות או תקנות השווי).

למען שלמות התמונה נציין כי "רכב עבודה" מוגדר בתקנות הנכוי "כמשמעותו  בפקודת התעבורה". בפקודת התעבורה מוגדר רכב עבודה כך: "רכב שציוד עבודה מורכב עליו באופן קבוע, או שמבנהו עשוי לבצוע עבודה, ואינו מיועד להובלת משא או להסעת נוסעים". (ב) הרקע העובדתי כעולה מהחלטת ועדת השומה ומפסק דינו של בית הדין האיזורי, החברה עוסקת במתן שירותים למעליות ודרגנועים.

העובד מנדלביץ חיים בחקירתו מסר: ’היה לי רכב מסוג סקודה סטיישן צמוד אלי 24 שעות וברגע שהיה לי תכנית (שזה בין פעם לפעמיים בשבוע כולל שבתות וחגים) אני הייתי נוסע עם הרכב של העבודה לטפל בתקלות/חילוצים.

...

וכך נאמר (סעיף 29 להחלטת ועדת השומה): "למרות האמור בסעיף הקודם, אנחנו מבינים את טענת המערערת [היא החברה- תוספת שלנו] וההיגיון הטמון בה בדבר שימוש בכלי רכב כרכבי כוננות עפ"י נוהל מחייב של משרד העבודה והרווחה, אגף הפיקוח על העבודה, לצורך מתן שירות 24/7 ללקוחות החברה. אנו מבינים שעל פי אופי הכלי רכב ותכולתם (חלפי וחלקי חילוף למעליות) נראה לנו כי השימוש שניתן לעשות בכלי רכב למטרות פרטיות הוא מועט. ניתן אולי להשתמש בהם לנסיעות קצרות לצרכים פרטיים אבל לא ניתן להשתמש בהם לנסיעות משמעותיות ולטיולים. לכן אנו קובעים כי יש לייחס לרכבי השירות שווי שימוש בגובה 50% משווי השימוש הרשום בתקנות הרכב. עלינו לציין כי המערערת לא עמדה בנטל ההוכחה לגבי כל אחד מהכלי רכב כי הוא שימש כרכב עבודה כפי שדרשה ולכן לא נקבע אחוז אחר". ועדת השומה התייחסה בהחלטה גם לשני המיניבוסים ולשני רכבי בעלי המניות.

 עם זאת, בהינתן נוסח התקנות ודרך פרשנותן בהלכה הפסוקה כמפורט לעיל אין מנוס ממנה.

סוף דבר – ערעור החברה נדחה.

בנסיבות הענין, ונוכח השאלה שעמדה לדיון, לא מצאנו מקום לעשות צו להוצאות.

על המעביד לדאוג ולהגן על התובעת גם מפני טענתה שלה ועצם השמוש שעשו עובדי הנתבעת 1 במעלית מצביע על כך שלא רק שלא דאגו להגן עליה, במיוחד כאשר עבדה רק 5 שבועות במקום אלא שהעלימו מהתובעתאת הסכנות והתקלות שהיו במשך השנים בשימוש במעלית זו. לאור האמור מוצא אני את הנתבעת 1 חבה כלפי התובעת.

באשר לחבות הבעלים של המקרקעין – הבניין, הרי שלפי סעיף 52 לחוק המקרקעין מוגדרת המעלית כרכוש משותף ולפי סעיף 55, לכל יחידה צמוד חלק בלתי מסויים ברכוש המשותף.

התובעת טוענת כי על אף מכתב הנתבעים 2 עוד בשנת 1987 המציין כי המעלית הינה למשא בלבד, אין בה דלתות פנים, אין פיקוד ונסיעת אנשים במעלית מהווה סכנה חמורה וממשית, נטען כי הנתבע 57 התעלם מכך ולא דרש תאורה בתא המעלית ושלטי אזהרה האוסרים על הסעת נוסעים ולכן התרשל בכך שלא השבית את המעלית או הפנה מכתב לנתבעים 3 – 55 ולמשרד העבודה בדרישה להשבית את המעלית.

בתחום הפסיכיאטרי – המומחה מטעם התובעת העריך את נכותה בגין ירידה בתפקודים האינטלקטואלים לאחר זעזוע מוח במידה קלה בשיעור של 10% לפי סעיף 29(11)א' ו-10% נוספים לפי סעיף 34ב' לתקנות בגין תגובה רגשית ושינויים בדימוי העצמי, המגבילה באופן בינוני את התאמתה הסוציאלית וכושרה לעבודה לצמיתות.

...

לא הוכחה אחריות הנתבעת 56 והתביעה נגדה נדחית.

אין גם מקום להפריד בחבות בין שוכרים ובין בעלים באשר היה על כל אחד ואחד מהבעלים להוכיח כי עשה כל אשר לעיל ידו על מנת לקיים אחר הוראות החוק ויכול היה להגיש הודעת צד שלישי כנגד השוכרים אם הפרו הם חובות או הוראות החוזה ומשלא עשו כן הבעלים הרשומים, נדחית הטענה.

כמו כן ישלמו הנתבעים לתובעת את סכום הפיצוי שישולם לתובעת לאחר ניכוי הסכומים לפי חוות הדעת האקטוארית של המל"ל בשיעור של 20% בתוספת מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.