הגדרת רשלנות רפואית: אמות המידה לקביעת רשלנות רפואית

נקבע בעיניין זה, כי רשות שפעלה באורח בלתי סביר, בנסיבות בהן מוטלת עליה חובת זהירות, תחשב כמי שהתרשלה: "עיקרון השויון בפני החוק מחייב הטלת אחריות ברשלנות על הרשות הציבורית על-פי אותן אמות מידה כמו על הפרט". (ע"א 243/83 עריית ירושלים נ' אלי גורדון, פ"ד לט(1) 113 (1985)).

וכן: "אמת המידה לבחינת התרשלות היא סטייה מסטאנדארט הזהירות של אדם סביר (ראו: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 131-132; ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 498, 506). החובה הכללית שלא להתרשל כלפי מי שחבים לו חובת זהירות מוטלת גם על המדינה ופקידיה. "דינה של הרשלנות הפקידותית או הביראוקראטית... צריכה להבחן על-פי אותן אמות מידה כמו הרשלנות הרפואית, או ההנדסית או האחרת" (ראו: פרשת גורדון, 133; וכן ראו: ע"א 343/74 גרובנר נ' עריית חיפה, פ"ד ל(1) 141; ע"א 653/97 חברת מרכז ברוך וצפורה בע"מ נ' עריית תל אביב יפו, פ"ד נג(5) 817, 826-827, 847-848)".

זאת, בשל העובדה שחלקה 10 הוגדרה כקרקע חקלאית ולא ניתן היה לקבל היתר לבנות בה. מומחה התובעים, רענן הלר, אישר כי לא ניתן היה להוציא היתרי בנייה לחלקה 10 שבבעלות התובעים (עמ' 100 ש' 9-21).

...

ההודעה לצד ג' בתיק 40747-12-09, נדחית.

התביעה שכנגד בתיק 4738-09-09 נדחית.

לגבי התביעה שכנגד בתיק 4738-09-09 – מאחר שתביעה זו כנגד איברהים תלס וכנגד איסכנדר נדחית, הם זכאים להוצאות בגינה.

עם זאת, סבירותם של אמצעי זהירות נקבעת על פי אמות מידה אובייקטיביות-נורמאטיביות, ועל-כן "ייתכנו מקרים, אם כי לא שכיחים, שבהם הפרקטיקה הנוהגת עלולה שלא לענות על סטנדרד ההיתנהגות הנידרש" [דנ"א 7794/98 משה נ' קליפורד, פ"ד נז(4) 721, 744-745 (2003)].

בחוזר זה נכתב כי "הריונות המוגדרים כברי סיכון הם הריונות לגביהם קיימים נתונים מוקדמים, או כאלה המתגלים במהלך ההיריון עצמו, אשר מגבירים את הסיכון לתחלואה או לתמותה של האם ו/או העובר". בחוזר מופנית תשומת הלב לכך שבחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994, בסעיף 7 של התוספת השניה לחוק, "נקבע כי ה"מעקב אחר הריון בר סיכון" הנו באחריות הקופה המבטחת".

לעומת זאת, במקרים בהם נקבע כי היתה התרשלות של הרופאים, אף אם נמצא קושי מסויים בהתנהלות היולדת, הנטיה היא שלא לייחס ליולדת אשם תורם, וככלל הגישה היא כי אין מקום להשוואה בין מידת האשם המוטל על הרופאים לזו של היולדת [השוו: ת.א. (שלום, י-ם) 2564/05 דלאשה נ' מדינת ישראל (8.1.2007); ת.א. (רחובות) 3315/05 אבו גאנם נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות (3.1.2012); ת.א. (שלום, חיפה) 3590-02-11 פלונית נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות (4.6.2013)].

...

ניסיון החיים מלמד כי אף שישנו כיסוי של חלק מעלויות בדיקות ההיריון, כתלות בהיקף הכיסוי שיש ליולדת, בסופו של דבר לא כל הבדיקות מכוסות במלואן, קל וחומר הוצאות הנסיעה לבדיקות ולמעקבים, שאינן מכוסות, ומדובר בעשרות ביקורים כמפורט בסיכומי התובעים.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הרי שהתביעה מתקבלת.

הנתבעות ישלמו לתובעים פיצוי בסכום של 762,500 ₪, בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 23.4% מן הסכום הנ"ל וכן הוצאות משפט בסך כולל של 28,800 ש"ח. התשלום יבוצע תוך 45 יום מהיום.

אולם, בתי המשפט בארץ נוטים כאשר לא נטען אחרת לראות בטיפול הסרת שיער בלייזר כטיפול רפואי ומחילים אמות מידה מחמירות.

סעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] מגדיר "רשלנות" כך: "עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה". עוד קבע המחוקק בסעיף 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] כי החובה הנ"ל מוטלת כלפי כל אדם: "החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף". כלומר, חובת הזהירות חלה גם על נותן הטיפול אף כי אין מדובר בטיפול רפואי.

...

התובעת הגיעה לפגישת הייעוץ מלווה באימה ואני מקבל את עדותה של היועצת מטעם הנתבעת כי הוסברו לה כל הסיכונים הכרוכים בטיפול כפי שמפורט בטופס ההסכמה.

בענייננו, הגעתי למסקנה כאמור כי הוכחה רשלנות באי מסירת מידע רלוונטי לידי התובעת, קרי; נשלל מהתובעת חופש הבחירה עקב הפרת חובת הגילוי בכך שלא יודעה על קיומו של סיכון להופעת המחלה.

סוף דבר לא הוכחה רשלנות בביצוע הטיפול.

בפסיקה נקבע כי פרק הזמן הסביר לרישום זכויות במקרקעין ברגיל עומד על מספר חודשים, וודאי שאין מדובר במספר שנים, כדלקמן: "לא הובאו כל ראיות שיסייעו לקבוע מהו 'פרק זמן סביר' לרישום זכויות בנכס מקרקעין. ניתן להניח כי לצורך קביעה זו לא די בנתונים אודות משך הזמן הנידרש לצורך ביצוע פעולות הרישום בלישכת רישום המקרקעין, אלא יש גם חשיבות לעצם היותו של רישום הזכויות על שמו של הרוכש שיקול חשוב ומשמעותי עבורו, עת שהוא מתקשר בחוזה לרכישת נכס מקרקעין. סעיף 7 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969 קובע כי השתכללותה של עסקה במקרקעין מותנית בהשלמת רישומה כדין ועל כן חוזה לרכישת זכויות במקרקעין שלא הסתיים ברשום הזכויות אינו מקנה לרוכשים את הזכויות במקרקעין עבורן שילמו במיטב כספם. מכאן, ככלל, ובהעדר הסכמה אחרת, יש אינטרס בהשלמת הרישום במהרה. שיקול זה ועמו העובדה שרישום הזכויות נעשה בלישכת רישום המקרקעין ותלוי גם בסדרי העבודה שם, מאפשרים לטעמי לקבוע, לצורך ההכרעה בעירעור, כי ברגיל רישום זכויות אורך לכל היותר חודשים ספורים, מבלי שנקבע פרק זמן מוגדר ונוקשה לעניין זה". [ע"א 10474/03 הכהן נ' מלונות הים התיכון בע"מ (פורסם בנבו, 24.11.2005)] הינה כי כן, פרק זמן העולה על עשר שנים, אינו יכול להחשב בפרק זמן סביר להשלמת חיובי המוכר, בהיתחשב בכך שדבר קיומן של הזכויות הנוגדות הוסתר על ידי המועצה ושלוּחה בעת פירסום המכר ואף לא אוזכר במסגרת תנאי חוזי המכר.

ודוק - הלכה היא עמנו וכוחה לא תש כי רשות שפעלה באורח בלתי סביר בנסיבות בהן מוטלת עליה חובת זהירות, תחשב כמי שהתרשלה: "עיקרון השויון בפני החוק מחייב הטלת אחריות ברשלנות על הרשות הציבורית על-פי אותן אמות מידה כמו על הפרט". [ע"א 243/83 עריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113 (1985) (להלן – עניין גורדון)] וכן: "אמת המידה לבחינת התרשלות היא סטייה מסטאנדארט הזהירות של אדם סביר (ראו: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 131-132; ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 498, 506). החובה הכללית שלא להתרשל כלפי מי שחבים לו חובת זהירות מוטלת גם על המדינה ופקידיה. "דינה של הרשלנות הפקידותית או הביראוקראטית... צריכה להבחן על-פי אותן אמות מידה כמו הרשלנות הרפואית, או ההנדסית או האחרת" (ראו: פרשת גורדון, 133; וכן ראו: ע"א 343/74 גרובנר נ' עריית חיפה, פ"ד ל(1) 141; ע"א 653/97 חברת מרכז ברוך וצפורה בע"מ נ' עריית תל אביב יפו, פ"ד נג(5) 817, 826-827, 847-848)".

] כבר עמדתי לעיל על מידת אחריותו של עורך-דין כלפי לקוחו, שהוא חב לו חובה כנ"ל בשל מעשים ומחדלים המגיעים לכדי רשלנות במובן הנ"ל. אולם, רשלנותו של עורך הדין אפשר שתהווה עילת תביעה כנגדו גם כאשר מעשה העוולה או המחדל מסבים נזק לאדם אחר, וזאת על-פי סעיף 36לפקודה, בגבולות שנקבעו,"

...

אני מחייב את המועצה לשאת בכל עלויות הליכי הכינוס, לרבות שכר טרחת הכונס כפי שייקבע עם השלמת הרישום.

בהתחשב בכך, אך גם בהתחשב בכך שהתביעה הכספית טרם באה על סיומה, אני מחייב את המועצה באגרת בית המשפט בה נשא אלון בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום תשלומה.

כן אני מחייב את המועצה בשכר טרחת בא כוחו של אלון בסך 60,000 ₪, לתשלום בתוך 45 ימים ממועד מתן פסק הדין.

נותרנו איפוא בטענת המבקשים, כי עסקינן בתביעת נזיקין מכוח עוולת הרשלנות כאשר לטענתם יש לראות בקופת חולים מאוחדת כמי שעונה על הגדרת "עוסק" על פי הוראת סעיף 1 לתוספת השנייה לחוק הגנת הצרכן, ועל כן יש מקום לברר התביעה בעילה זו. מנגד, עומדת טענת קופת חולים מאוחדת לפיה עילת התביעה בעיקרה ובמהותה איננה נזיקית כי אם מעוגנת במארג ההתחייבויות של קופת החולים אל מול מבוטחיה במישור החוזי, הן מכוח הוראות חוק ביטוח בריאות והן מכוח התקנון אליו הפנו המבקשים בתביעתם ובבקשת האישור, ועל כן הסמכות לבירור התביעה נתונה לבית הדין לעבודה, מכוח הוראת סעיף 54(ב) לחוק ביטוח בריאות המורה כדלקמן: "54.   (ב)  לבית הדין לעבודה תהיה סמכות ייחודית לידון בכל תובענה למעט תביעת נזיקין, שבין מבוטח או מי שהוא טוען שהוא מבוטח לבין שר הבריאות, המנהל, המוסד, קופת חולים, נותן שירותים לפי חוק זה, או הועדה שהוקמה לפי סעיף 3א, או שבין המוסד לבין קופת חולים או לבין מי שחייב בתשלום דמי ביטוח בריאות". (הדגשה שלי – ר.ב).

כך למשל, במסגרת רע"א 7325/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מכבי שירותי בריאות (פורסם בנבו 12.11.2013; להלן: "פרשת הפניקס"), קובע כב' השופט י' עמית: "החריג של תביעות נזיקין האמור בסעיף 54(ב), עניינו בתביעות כגון רשלנות רפואית, המוגשות בבית המשפט האזרחי כדבר שבשיגרה נגד קופות החולים. תביעות מעין אלה הן במישור הנזיקי ולא במישור הזכויות מכוח סל הבריאות. חריג דומה אנו מוצאים בסעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 [...] הקובע סמכות ייחודית של בית הדין לעבודה בתביעות עובד-מעביד למעט תביעות נזיקין. חריג זה עניינו בתביעות כגון תאונות עבודה המוגשות בבית המשפט האזרחי כדבר שבשיגרה כנגד המעביד". וכך פירש בית המשפט את החריג בסעיף 54 בעיניין רע"א 1001/11 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' שירותי בריאות כללית (פורסם בנבו 18.07.2011) (להלן: "פרשת שירותי בריאות כללית") פס' 18: "החריג המתואר בסעיף 54(ב) לחוק ביטוח בריאות נוגע לתביעת הנזיקין של המבוטח נגד קופת החולים, כשהמקרה האופייני לתביעה זו הוא שקופת החולים היא המזיקה, דרך משל בשל רשלנות רפואית של עובדיה". כן נקבעו בפסיקה אמות מידה נוספות לבחינה האם מדובר בתביעה נזיקית ובהן: האם התביעה מעוררת שאלות נזיקיות מובהקות, בהן נידרשת בחינה של כלל רכיבי התביעה הנזיקית לרבות קיומו של נזק, וקשר סיבתי שבין הפרת החובה לנזק (ראו: רע"א 363/08 פרפרה נ' קופת חולים מאוחדת (פורסם בנבו 23.11.2009) פס' 8 (להלן: "עניין פרפרה"); האם המדובר בתביעה שעניינה בנזקים תוצאתיים כדוגמת פיצוי בגין ניזקי גוף או נזקים בלתי-ממוניים כתוצאה מהתרשלות שנועדו להשיב את מצבו של הנפגע לקדמותו, או שמא בתביעה שמהותה בהסדרתן של זכויות וחובות הצומחות למבוטח על-פי חוק ביטוח בריאות, כדוגמת תביעה להחזר תשלומים שהוצאו עבור שירותים שעל קופת החולים לספק מכוח חוק ביטוח בריאות (ראו: עניין פרפרה, פס' 5; פרשת שירותי בריאות כללית, פס' 17 ).

...

לבסוף, נטען כי דין בקשת האישור להידחות אף מחמת שיהוי והתיישנות בהגשתה.

משכך, אין עסקינן בתביעה נזיקית מכוח חוק זה. הטענה כי מדובר ביחסים שבין "עוסק לבין לקוח" על פי חוק הגנת הצרכן, ואינה נטועה בחוק הגנת הפרטיות, אך מחזקת את המסקנה כי עסקינן במערך יחסים חוזיים שבין העוסק – המבטח לבין הלקוח – המבוטח.

(ראו גם ת"צ (ת"א) 3637-01-17 טל טיומקין נ' מכבי שירותי בריאות בע"מ (11.11.20)) סוף דבר לאור כל האמור, אני קובעת כי הסמכות העניינית לדון בתובענה זו נתונה לבית הדין לעבודה.