חוק איסור ההפליה הוא אחד החוקים החשובים שחוקקו אי פעם במדינת ישראל, הערכים שעומדים מאחוריו הם ערכים ראשונים במעלה ואין לאפשר זילות וזליגת השמוש בו לתחומים מסחריים או אחרים או לאפשר בו שימוש "דווקני ומתחכם".
המשחק בהגדרות הלשוניות ביחס למכירה סיטונית או עיסוק סיטוני וכיו"ב שמעלה התובע הוא כפי שהגדירו מר ברלב-התממות ויש להוסיף-גם היתחכמות.
לדבר אין משמעות אמיתית, "אין מכירה בסיטונות" משמעה "אין מכירה לקמעונאים".
בימים אלו בהם מיתקיים שיח צבורי בעיניין יוקר המחייה וחלקים נרחבים בציבור הישראלי מתקשים "לגמור את החודש" ומשוועים לכל הנחה ולכל תחרות, ברור הוא כי אין לפגוע ביכולתה של הנתבעת לספק ללקוחותיה מוצרים מוזלים ואין למנוע מהם את אותם מוצרים או להקטין את כמותם על המדפים לטובת סוחרים אחרים הרוכשים ומוכרים אותם במחיר גבוה יותר, זאת עם כל ההבנה לקשיים בפניהם ניצבים בעלי העסקים הקטנים.
...
לא רק זאת אלא שהמסתורין רב אף יותר, בחקירתו הנגדית טען התובע כי בעת האירוע שבגינו הוגשה התביעה הגיע הוא לקופאית חדשה שנלחצה מגובה ערימת המוצרים שבעגלתו וחששה שהיא תעכב את תור הקונים הווה אומר שאותה קופאית חדשה, גם על פי גרסת התובע, לא "עצרה" אותו ולא פנתה למנהל בגלל שזיהתה אותו כסיטונאי/סוחר/בעל מכולת וכל תואר דומה אחר (וכנראה כלל לא הכירה אותו) אלא בגלל כמות המוצרים בעגלתו כלומר שבמקרה זה לא הייתה הפליה על רגע אישי קרי על יסוד זהותו כסיטונאי והנה קרסה גם טענה זו.
מסקנה זהה יש להסיק גם ביחס להתנהגות מנהל הסניף, התובע אישר שלא הייתה ביניהם היכרות קודמת וכי מעולם לא דיברו או נוצרה ביניהם אינטראקציה כזו או אחרת ולכן גם הגעתו של המנהל לקופה לא הייתה מלווה בידיעה כי התובע סיטונאי או סוחר וגם כאן לא יכולה להתקיים אפליה על רקע היותו "סיטונאי" (ולהזכיר, עילה זו לא קיימת ממילא היות ולא הוכחה והיות ומהווה הרחבת חזית).
התובע חזר וטען כי איננו זוכר פרטים מהותיים, כי לא שמר מסמכים והתכתבויות והתקשה כאמור לשחזר את קניותיו, מועדן, כמותן והסדר הכרונולוגי שלהן ביום האירוע הנטען והמסקנה כאמור שהתובע לא עמד בהוכחת היסודות העובדתיים של תביעתו.
חוק איסור ההפליה הוא אחד החוקים החשובים שחוקקו אי פעם במדינת ישראל, הערכים שעומדים מאחוריו הם ערכים ראשונים במעלה ואין לאפשר זילות וזליגת השימוש בו לתחומים מסחריים או אחרים או לאפשר בו שימוש "דווקני ומתחכם".
המשחק בהגדרות הלשוניות ביחס למכירה סיטונאית או עיסוק סיטונאי וכיו"ב שמעלה התובע הוא כפי שהגדירו מר ברלב-היתממות ויש להוסיף-גם התחכמות.
וסיום, התייחסות קצרה לעילה "החליפית" או המוצנעת לפי חוק איסור לשון הרע, כאמור לא הוכחו העובדות הנטענות ברם גם אותו פסק דין שציטט התובע בסיכומיו בו לכאורה נפסק פיצוי בגין מקרה בו הטיחו בלקוח שהוא קונה "בסיטונאות", שונה בתכלית מהמקרה כאן, מדובר בפסק דין שניתן בבית המשפט לתביעות קטנות שאיננו מחייב אך מה שחשוב הוא שאם קוראים את כל פסק הדין מגיעים למסקנה שאם התובע כאן היה מגיש את אותה תביעה קטנה שם, תביעתו הייתה נדחית מפני ששם סבר בית המשפט כי אם מטיחים באדם פרטי שאיננו קמעונאי שהוא מבצע קניה סיטונאית עלולים העומדים מהצד לחשוב שאותו אדם מבקש לנצל את ההנחה לצרכי רווח עסקי:
"העומד בצד, יכול לסבור כי מדובר בבעל מכולת או עסק אחר המגיע לרכוש מוצרים בהנחה משמעותית מהנתבעת ובכוונתו למכור אותם בעסקו במחיר גבוה יותר"
(ת"ק 37942-10-11 דולגין נגד שופרסל בע"מ ואח', עמ' 2 לפסק הדין)
התובע שם באמת לא היה בעל מכולת שקנה בהנחה כדי למכור במחיר גבוה יותר, התובע כאן הוא בדיוק כזה.
אשר על כן יש לקבוע כי התובע לא הוכיח את גרסתו, לא הוכיח את תביעתו ומעל לצורך וחרף הטיעונים המפולפלים וניסיונות אבחון פסקי הדין השונים, לא הוכיח הפליה וברור כי אין לכפות על הנתבעת לנהוג בניגוד לנוהל הנהוג אצלה אשר מוצג לציבור בשלט ברור ובא לידי ביטוי גם בתקנון החברות במועדון הלקוחות שלה, לא ניתן לחייבה לפעול בניגוד לאינטרסים הכלכליים שלה, בניגוד לאינטרסים של ציבור הלקוחות שלה (ובמקרה של שופרסל המשמעות היא חלק גדול מאד מהציבור בכלל) ויש לדחות את התביעה על כל רכיביה.
