בהתאם, תקנה 11 לתקנות הפקדון קובעת כי כספים אלו יועברו לאפוטרופוס הכללי "לשם הקצאתם למטרת רווחתם ובריאותם של עובדים זרים [...], ובכלל זה לצורך תיגבור של שירותי טפול ותמיכה בתינוקות ופעוטות זרים חסרי מעמד אזרחי". עוד קובעת תקנה 11 לתקנות הפקדון כי ככל שמדובר בסכומים שנוכו בשל שהוי בעזיבתו של העובד הזר את ישראל, יועברו כספי הפקדון לאפוטרופוס הכללי בחלוף שנתיים מתום תקופת שהייתו החוקית; וככל שמדובר בכספי פקדון שהעובד הזר היה זכאי לקבלם, כולם או חלקם, אך הוא לא קיבל אותם מסיבה כזו או אחרת, יועברו הכספים לידי האפוטרופוס הכללי בחלוף שבע שנים מיום יציאתו את הארץ.
בהקשר זה יש לציין כי נקודת המוצא היא שעובדים זרים, בדומה לעובדים ישראלים, זכאים על פי דיני העבודה להפרשות לפנסיה ולפיצויי פיטורים (ראו: עניין שיא משאבים, בפיסקה 28; כן ראו, סעיף 68 לצוו הרחבה בענף הבנייה 2015, הקובע כי "מהגר עבודה ועובד פלסטינאי יהיה זכאי לכל הזכויות – כספיות או אחרות – המפורטות בצו זה באותם סכומים ובאותם שיעורים כמו עובדים אחרים").
כפי שציין השופט א' גרוניס, בבג"ץ 7052/03 עדאלה המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שר הפנים, פ"ד סא(2) 202 (2006) (פסקה 2 לחוות דעתו): "ההגדרה הרחבה מאד של הזכות החוקתית, כשיטתו של חברי הנשיא, מביאה לכך שחוקים לא מעטים ייחשבו כפוגעים בזכויות חוקתיות ולפיכך יהיו חייבים לעמוד בבחינה החוקתית, קרי בתנאיה של פיסקת ההגבלה. התוצאה עלולה להיות זילות של הזכויות החוקתיות. כמו כן עלולה להתעורר בעיה מעשית באשר ליכולתם של בתי המשפט להיתמודד השכם והערב עם טענות חוקתיות". דברים ברוח דומה, ציין השופט י' זמיר, ביחס לזכות הקניין (אשר נדונה גם בעניינינו-אנו), בפסק הדין בע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי, פ"ד מט(4) 221, 471-470 (1995) (להלן: עניין בנק המזרחי):
"[...] אני מבקש להזהר מאוד שלא לקבוע מסמרות בשאלה מהו קניין ומהי פגיעה בקניין. האם חוק היסוד מעניק הגנה מפני כל חוק חדש שיש עמו פגיעה, לרבות פגיעה עקיפה, בערך הרכוש או בהכנסה כספית? לדוגמה, האם ההגנה על הקניין משתרעת גם על מיגבלות שחוק מטיל על חוזי עבודה, כגון הוראה בדבר שכר מינימום או על דרישות ביחסי ממון בין בני-זוג, כגון הוראה בדבר חיוב במזונות? אם כל פגיעה בשווי רכושו של אדם, לרבות פגיעה בחיובים כספיים למיניהם, היא פגיעה בקניין, נמצא כי החוקים הפוגעים בקניין רבים מני ספור; בית המשפט עלול לשקוע ראשו ורובו בבדיקת החוקיות של כל חוק כזה, שמא, בין היתר, הוא פוגע בקניין מעבר למידה הדרושה; והמחוקק יתקשה למלא את תפקידו כראוי. ככל שיורחב ההקף של הקניין כזכות חוקתית, כך, יש לחשוש, תחלש עוצמת ההגנה על זכות זאת. ועל כך ניתן לומר: תפסת מרובה לא תפסת".
וראו גם את דברי פרופ' מרים גור-אריה במאמרה "השפעת 'המהפכה החוקתית' על המשפט הפלילי המהותי בעקבות פסק הדין בפרשת סילגדו" ספר ברק – עיונים בעשייתו השיפוטית של אהרן ברק 325, 331 (איל זמיר, ברק מדינה וסיליה פסברג עורכים, 2009), שבו הביעה חשש כי גישתו של הנשיא ברק, תביא לכך שבכל מקרה שבו יעלה נאשם טענה לפגיעה חוקתית בזכותו לחירות, מחמת הוראה פלילית חדשה, יוטל נטל אוטומאטי על המדינה, להוכיח את עמידתה של זו בתנאֵי פסקת ההגבלה.
...
אין בידי לקבל עמדה זו. היא מעוררת קשיים עיוניים רבים, ולהערכתי אף אינה עולה בקנה אחד עם מסורת ארוכת שנים של פסיקה חוקתית שהותוותה על-ידי בית משפט זה. אבאר במה דברים אמורים.
שנית, אני סבורה כי הוראות ההסדר מעוררות תהיות אף במישור השוויון בין הפרטים השונים שעליהם חלה החקיקה.
לסיכום – אם כן, אף אני מסכימה שדין העתירות להתקבל.
