הגדרת מפגר חוק הסעד וכשירות לעמוד לדין פלילי (עניינו)

המחלוקת בין הצדדים מיתמקדת בשלוש שאלות עיקריות: האחת, האם יש לסיים את עניינו של נאשם, לגביו נקבעה אי כשרות מהותית ודיונית לעמוד לדין, בדרך של הפסקת הליכים לפי סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי, כטענת המאשימה, או בדרך של זיכויו מכוח הוראת סעיף 34ח לחוק העונשין, כטענת המשיבים והמערער.

בסעיף קטן (א) נקבע כי "קבע בית המשפט לפי סעיף 6(א) לחוק טפול בחולי נפש, התשט"ו – 1955[footnoteRef:6], או לפי סעיף 19ב(1) לחוק הסעד (טפול במפגרים), התשכ"ט – 1969, שנאשם אינו מסוגל לעמוד בדין, יפסיק את ההליכים נגדו; אולם אם ביקש הסנגור לברר את אשמתו של הנאשם, יברר בית המשפט את האשמה, ורשאי הוא לעשות כן אף מיוזמתו מטעמים מיוחדים שיירשמו". בסעיף קטן (ב) נקבע כי "מצא בית המשפט בתום בירור האשמה, כי לא הוכח שהנאשם ביצע את העבירה, או מצא שהנאשם אינו אשם – שלא מחמת היותו חולה נפש לאו-בר- עונשין – יזכה את הנאשם; לא מצא בית המשפט לזכות את הנאשם, יפסיק את ההליכים נגדו, ורשאי הוא להפסיקם גם לפני תום בירור האשמה". [6: יוער, כי סעיף 6(א) האמור, הוא כיום סעיף 15(א) לחוק.

] השאלה השנייה אדון עתה בע"פ 55759-01-16 (להלן בראש פרק זה – העירעור), בו מתעוררת השאלה השנייה שהוגדרה לעיל, היינו מה דינו של נאשם הלוקה בשכלו בנסיבות בהן נקבע בהחלטה של ועדת אבחון כי אינו כשיר דיונית ומהותית לעמוד לדין.

באין בסיס כאמור, אין מקום לפרש באופן שונה את הביטוי "ליקוי בכושרו השכלי", המופיע הן בסעיף 19ב לחוק הסעד (טפול במפגרים), אליו מפנה סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי, הן בסעיף 34ח' לחוק העונשין, מכוחו זיכה בית המשפט את המשיב.

...

מכל מקום, עצם קביעתו של שיקול דעת כאמור, מצביע על כוונה למנוע מצב של דיספרופורציה בולטת בין תקופת האשפוז המרבית ובין תקופת המאסר המרבית לה היה צפוי הנאשם אילו היה מורשע בדינו.

התוצאה על יסוד כל האמור לעיל אציע לחבריי, כי הערעורים בע"פ 56851-11-15, 4873-12-15, 7661-12-15, 55759-01-16 יתקבלו חלקית, כמפורט לעיל.

דרך פרשנותו וגישתו המשלבת ניתוח של סעיפי החוק והפסיקה על פי הפרשנות התכליתית עם עקרונות היסוד של זכויות האדם – מקובלת עליי במלואה.

מנגד, בסעיף 19ב' לחוק הסעד נעשה שימוש באותו מונח ("ליקוי בכושרו השכלי"), למצב בו אדם נמצא לא כשיר לעמוד לדין, או נעדר אחריות פלילית בשל ליקוי זה. הינה כי כן, המחוקק עשה שימוש באותו מונח, לתאור מצבים קוגניטיביים שונים – האחד בו הליקוי הביא לאי כשירות לעמוד לדין או להיעדר אחריות והשני בו חרף הליקוי, האדם כשיר לעמוד לדין ואף לשאת באחריות למעשיו.

לגופו של עניין נקבע שהנאשם כשיר לעמוד לדין ומשכך ציין בית המשפט העליון כי "בכך מתייתר לכאורה הצורך לבחון את התקיימותו של התנאי הנוסף הנידרש על-פי סעיף 170 לחסד"פ, כדי להורות על הפסקתם של ההליכים המשפטיים נגד המערער, דהיינו – היותו חולה נפש או מפגר". עם זאת יודגש כי בית המשפט העליון ציין כי הנאשם בכל מקרה אינו יכול להיות מוגדר כמפגר, בשל כך שהמומחה מטעמו חזר בו מחוות הדעת בנושא.

...

עם זאת ראיתי להבהיר כי אף אם הייתי נוקט בדרך זו, לא ניתן היה להיעתר לעתירת המאשימה "להורות על השמת הנאשם במעון לתשושי נפש וזאת לתקופה המקסימלית בהתאם לעבירות המיוחסות לנאשם". כפי שציינתי בתחילת הדיון, דומה שבקשה זו היא שעמדה בבסיס טענתה של המאשימה לתחולתו של חוק הסעד דווקא.

לאחר קביעה זו מורה סעיף 19ב(2) כי "יצווה בית המשפט שהנאשם יובא לפני ועדת האבחון כדי שתחליט על דרכי הטיפול בו, ויחולו הוראות חוק זה בשינויים המחוייבים.". כלומר, אם הייתי קובע שקיימת תחולה לחוק הסעד, הייתי מורה שהנאשם יוזמן בפני ועדת האבחון, לאחר סיום ההליכים ושחרור הנאשם המצוי במעצר (בתנאי אשפוז), על מנת שהיא שתקבע את דרכי הטיפול בו. סיכומו של דבר, הסמכות לקבוע את דרכי הטפול במקרה זה הייתה בידי ועדת האבחון ולא בית המשפט הדן בהליך הפלילי (ראו סעיפים 7-14 לחוק הסעד החלים במקרה זה "בשינויים המחוייבים").

סיכומו של דבר, אני מורה כדלקמן: לאור העובדה שהנאשם אינו כשיר לעמוד לדין, מחמת מחלת נפש, אני מפסיק את ההליכים בהתאם לסעיף 170 לחסד"פ. הסנגורית לא חלקה על קיומן של ראיות לכאורה.

סעיף 170(א) לחסד"פ קובע לעניין הפסקת הליכים פליליים נגד נאשם כדלקמן: "קבע בית המשפט, לפי סעיף 6(א) לחוק לטפול בחולי נפש, תשט"ו-1955, או לפי סעיף 19ב (1) לחוק הסעד (טפול במפגרים), תשכ"ט-1969, שנאשם אינו מסוגל לעמוד בדין, יפסיק את ההליכים נגדו; אולם אם ביקש הסנגור לברר את אשמתו של הנאשם, יברר בית המשפט את האשמה, ורשאי הוא לעשות כן אף מיזמתו מטעמים מיוחדים שיירשמו". סעיף 6 לחוק לטפול בחולי נפש אליו מפנה סעיף 170(א) לחסד"פ הוחלף, וכיום הוא מצוי בסעיף 15(א) לחוק טפול בחולי נפש אשר קובע לעניין מסוגלותו של נאשם לעמוד לדין מחמת מחלה, כדלקמן: "הועמד נאשם לדין פלילי ובית המשפט סבור, אם על פי ראיות שהובאו לפניו מטעם אחד מבעלי הדין ואם על פי ראיות שהובאו לפניו ביזמתו הוא, כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין מחמת היותו חולה, רשאי בית המשפט לצוות שהנאשם יאושפז בבית חולים או יקבל טפול מרפאתי; החליט בית המשפט לברר את אשמתו של הנאשם לפי סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן – חוק סדר הדין הפלילי), יהיה הצוו שניתן כאמור בר-תוקף עד תום הבירור, ומשתם או נפסק הבירור והנאשם לא זוכה – יחליט בית המשפט בשאלת האישפוז או הטיפול המרפאתי". בהמשך לכך, ועל מנת לקבוע אם הנאשם 'חולה' יש לפנות להגדרות שבסעיף 1 לחוק טפול בחולי נפש, שם נקבעה ההגדרה של 'חולה' כדלקמן: "חולה – אדם הסובל ממחלת נפש". צא ולמד, כי ניתן להפסיק את ההליכים נגד נאשם בהתקיים שני תנאים מצטברים: האחד - כי בית המשפט השתכנע שהנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין; והשני – כי אי מסוגלותו לעמוד לדין היא מחמת היותו חולה במחלת נפש.

למעלה מכך, גם אם קיימת דיעה חולקת לגבי עצם היותה 'חולה', על רקע הסימפטומים הזהים של המחלה ושל ההפרעה הנפשית הקשורה לתיסמונת הפוסט-טראומטית הקשה ממנה היא סובלת, יש להטיות את הכף לטובת הגדרתה כחולה ולקבוע מבחן נוקשה פחות לצורך הדיון בשאלת עצם קיומה של מחלת נפש בהקשר של הכשירות הדיונית (מסוגלותה לעמוד לדין), לעומת הכשירות המהותית הנוגעת לאחריות הפלילית, ובפרט לנוכח התסמינים מהם סובלת הנאשמת כיום לפי כל חוות הדעת, אשר כוללים הפרעות נפשיות קשות וליקויים קוגניטיביים שמתבטאים בפגור שיכלי קל עד גבולי והפרעות אישיות.

...

על בסיס כל המפורט לעיל, אני קובעת כי על אף שהנאשמת מודעת באופן פורמלי ובסיסי להליך הפלילי המתנהל נגדה, היא אינה מסוגלת להתנהל בצורה אפקטיבית לניהול הגנתה ובכלל זה לשתף פעולה באופן מושכל עם בא כוחה.

סיכומו של דבר, אני מוצאת כי מחמת מצבה הנפשי של הנאשמת היא אינה מסוגלת לעמוד לדין, ולכן אני מורה על הפסקת ההליכים נגדה מכוח סמכותי לפי סעיף 170(א) לחסד"פ. תוצאת הפסקת ההליכים: צו אשפוז או צו לטיפול מרפאתי? משקבעתי כי הנאשמת אינה מסוגלת לעמוד לדין בשל מצבה הנפשי, אעבור לדון במהות הצו שיש לתת בעניינה כאשר האופציות שעומדות על הפרק הן צו אשפוז או צו לטיפול מרפאתי.

אחרית דבר: אני קובעת כי מחמת מצבה הנפשי הנאשמת אינה מסוגלת לעמוד לדין, ולכן אני מורה על הפסקת ההליכים נגדה בתיק זה לפי סעיף 170(א) לחסד"פ. כמו כן, ניתן בזה צו לטיפול מרפאתי, לפי סעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש, כאשר תקופת הטיפול המרבית לא תעלה על 5 שנים מיום אשפוזה.

. סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי, הוא זה אשר קובע את המסגרת הדיונית בעיניינו של נאשמת שאינו כשיר לעמוד לדין, וזאת ללא קשר לשאלת אחריותו הפלילית בעת ביצוע המעשים המיוחסים לו. סעיף 170 לחוק קובע כך: "(א) קבע בית המשפט, לפי סעיף 6(א) לחוק לטפול בחולי נפש, תשט"ו-1955, או לפי סעיף 19ב (1) לחוק הסעד (טפול במפגרים), תשכ"ט-1969, שנאשם אינו מסוגל לעמוד בדין, יפסיק את ההליכים נגדו; אולם אם ביקש הסנגור לברר את אשמתו של הנאשם, יברר בית המשפט את האשמה, ורשאי הוא לעשות כן אף מיזמתו מטעמים מיוחדים שיירשמו.

דברי כב' השופט עמית בהתייחסו לכך יפים גם לענייננו: "הגיונם של דברים, שכאשר נאשמת לא מסוגל לעמוד לדין, ההליך כנגדו מופסק וממילא לא מתאפשר לבית המשפט לקבוע כי לא היה אחראי למעשיו בעת ביצוע העבירה. ודוק: בית המשפט הוא הקובע אם נאשמת היה אחראי למעשיו, ולכן, לא סגי בחוות דעת פסיכיאטרית הקובעת כי הנאשמת לא היה אחראי למעשיו, כמו במקרה שבפנינו. חוות דעת פסיכיאטרית לגבי מצבו הנפשי של הנאשמת בעת ביצוע העבירה היא אך ראיה אחת, מני מספר ראיות המובאות בפני בית המשפט לצורך קביעת אחריותו הפלילית של הנאשמת בעת ביצוע העבירה. הן ההגנה והן התביעה רשאיות לחקור את נותן חוות הדעת ולנסות לקעקע את ממצאיה, אך חוות הדעת אינה ראיה קונקלוסיבית שאין בלתה. הפוסק האחרון בשאלות העובדתיות-משפטיות הוא בית המשפט, ועליו לקבוע אם הנאשמת עומד בתנאי הפטור של סעיף 34ח לחוק העונשין, באשר הגדרת אי השפיות היא משפטית ולא רפואית, ומחלת נפש במובן הרפואי-פסיכיאטרי של המילה, אינה בהכרח מחלת נפש המקימה סייג לאחריות הפלילית. לכן, ההכרעה בשאלה אם הנאשמת נושא באחריות פלילית אם לאו מסורה היא לבית המשפט ולא לאנשי בריאות-הנפש (השוו: ע"פ 870/80 לדאני נ' מדינת ישראל, פ"ד  לו(1) 29 (1981); ע"פ 476/81 אייזנברג נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 819 (1983); רע"פ 2111/93 אבנרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5) 133 (1994); עניין פלוני, בעמ' 311). 

...

בכך, סבורני, הותיר המחוקק לידי בית המשפט שיקול דעת בנוגע למשך תקופת האשפוז.

הגם שהוועדה מצאה שעבירה שכזו מצדיקה קביעת תקופת אשפוז של 20 שנה, סבורני שאין לקבל את העמדה הנ"ל).

בהתאם לאמור לעיל, הנני מורה על הוצאת צו אשפוז במחלקה סגורה בבית חולים פסיכיאטרי לתקופה שלא תעלה על 18 חודשים.

. סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי, הוא זה אשר קובע את המסגרת הדיונית בעיניינו של נאשמת שאינו כשיר לעמוד לדין, וזאת ללא קשר לשאלת אחריותו הפלילית בעת ביצוע המעשים המיוחסים לו. סעיף 170 לחוק קובע כך: "(א) קבע בית המשפט, לפי סעיף 6(א) לחוק לטפול בחולי נפש, תשט"ו-1955, או לפי סעיף 19ב (1) לחוק הסעד (טפול במפגרים), תשכ"ט-1969, שנאשם אינו מסוגל לעמוד בדין, יפסיק את ההליכים נגדו; אולם אם ביקש הסנגור לברר את אשמתו של הנאשם, יברר בית המשפט את האשמה, ורשאי הוא לעשות כן אף מיזמתו מטעמים מיוחדים שיירשמו.

דברי כב' השופט עמית בהתייחסו לכך יפים גם לענייננו : "הגיונם של דברים, שכאשר נאשמת לא מסוגל לעמוד לדין, ההליך כנגדו מופסק וממילא לא מתאפשר לבית המשפט לקבוע כי לא היה אחראי למעשיו בעת ביצוע העבירה. ודוק: בית המשפט הוא הקובע אם נאשמת היה אחראי למעשיו, ולכן, לא סגי בחוות דעת פסיכיאטרית הקובעת כי הנאשמת לא היה אחראי למעשיו, כמו במקרה שבפנינו. חוות דעת פסיכיאטרית לגבי מצבו הנפשי של הנאשמת בעת ביצוע העבירה היא אך ראיה אחת, מני מספר ראיות המובאות בפני בית המשפט לצורך קביעת אחריותו הפלילית של הנאשמת בעת ביצוע העבירה. הן ההגנה והן התביעה רשאיות לחקור את נותן חוות הדעת ולנסות לקעקע את ממצאיה, אך חוות הדעת אינה ראיה קונקלוסיבית שאין בלתה. הפוסק האחרון בשאלות העובדתיות-משפטיות הוא בית המשפט, ועליו לקבוע אם הנאשמת עומד בתנאי הפטור של סעיף 34ח לחוק העונשין, באשר הגדרת אי השפיות היא משפטית ולא רפואית, ומחלת נפש במובן הרפואי-פסיכיאטרי של המילה, אינה בהכרח מחלת נפש המקימה סייג לאחריות הפלילית. לכן, ההכרעה בשאלה אם הנאשמת נושא באחריות פלילית אם לאו מסורה היא לבית המשפט ולא לאנשי בריאות-הנפש (השוו: ע"פ 870/80 לדאני נ' מדינת ישראל, פ"ד  לו(1) 29 (1981); ע"פ 476/81 אייזנברג נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 819 (1983); רע"פ 2111/93 אבנרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5) 133 (1994); עניין פלוני, בעמ' 311). 

...

בכך, סבורני, הותיר המחוקק לידי בית המשפט שיקול דעת בנוגע למשך תקופת האשפוז.

הגם שהוועדה מצאה שעבירה שכזו מצדיקה קביעת תקופת אשפוז של 20 שנה, סבורני שאין לקבל את העמדה הנ"ל).

בהתאם לאמור לעיל, הנני מורה על הוצאת צו אשפוז במחלקה סגורה בבית חולים פסיכיאטרי לתקופה שלא תעלה על 36 חודשים.