הגדרת יסוד האלימות ההבחנה בין גניבה ושוד

בהתייחס לשאלה אם ניסיון השוד נעשה בנסיבות מחמירות, ציין בית המשפט את הדברים הבאים: "לעניין ההבחנה בין הגדרת היסוד העובדתי בין סעיף 402(א) ל- 402(ב), העניין נדון בין השאר בע"פ 936/14 אמבסגר אברהה נ' מ"י (31/8/12), מפי כב' הש' שהם (להלן: ענין אמבסגר); נקבע כי עבירת השוד לפי סעיף 402(א) מתגבשת כאשר מדובר באיום לבצע מעשה אלימות באדם או בנכס או כאשר מבוצע בפועל מעשה אלימות באדם או בנכס. 'שעה שבפנינו מעשה אלימות כלפי אדם, להבדיל מאיום בשימוש באלימות או באלימות כלפי נכס, יהווה הדבר, בו זמנית, יסוד מיסודותיה העובדתיים של עבירת השוד, כהגדרתה בסעיף 402(א), וכנסיבה מחמירה בהתאם לסעיף 402(ב) לחוק העונשין'." (בסעיף 40.

הדברים מקבלים משנה תוקף בהנתן הפרשנות המרחיבה שסעיף 402(א) זכה לה בפסיקתו של בית משפט זה. כידוע, ייחודה של עבירת השוד, לעומת עבירת הגניבה, מצוי ביסוד השמוש באלימות ובכוח שמפעיל השודד לצורך החלשת היתנגדותו של הקורבן (ראו: עניין אזולאי, בפיסקה 68).

...

סופו של דבר, עונשו של המערער הועמד ברף התחתון של מתחם העונש ההולם שנקבע – על 24 חודשי מאסר (בצירוף עונש מאסר על תנאי ופיצוי למתלונן כאמור לעיל).

נמצאנו למדים כי בעבירת השוד נודע תפקיד כפול לעצם השימוש באלימות נגד גופו של אדם – הן כאחד מן היסודות העובדתיים של העבירה שבסעיף 402(א), והן כנסיבה מחמירה הנלוות לביצוע העבירה לפי סעיף 402(ב).

בנסיבות אלה דומני כי לא היה מקום להאשים, לא כל שכן להרשיע את המערער בניסיון שוד בנסיבות מחמירות; ועל כן אני בדעה כי יש לקבל את הערעור על הכרעת הדין במובן זה שהרשעתו של המערער תומר לעבירה של ניסיון שוד לפי סעיפים 25 ו-402(א) לחוק העונשין.

סוף דבר אציע לחבריי כי נקבל את הערעור הן על הכרעת דין והן על גזר הדין, נמיר את הרשעתו של המערער לעבירה של ניסיון שוד לפי סעיפים 25 ו-402(א) לחוק העונשין, ונעמיד את עונשו על שישה חודשי מאסר שבכפוף להמלצת הממונה ירוצו בדרך של עבודות שירות.

כאמור, יסוד האלימות הוא המבחין בין עבירת השוד לבין עבירת הגניבה, ונדרשת הקפדה על מתן פירוש הגיוני ליסוד האמור [ראו, למשל: ע"פ 70/73 אלחרר נ' מדינת ישראל, פ"ד כז(2) 561, 573-572 (1973) (להלן: עניין אלחרר); עניין ודרד, בעמ' 562-561].

האם מלמד הדבר כי לא אלימות היא? אסיים חלק זה בדבריו הנכוחים של השופט ש' לוין: "לדיבור 'אלימות' בסעיף האמור אין משמעות מוגדרת וקבועה, שכוחה יפה לכל הנסיבות; אין לך אלימות אלא לעניין פלוני ולנסיבותיו; יכול שבמערכת נסיבות אחת ייחשב מעשה מסוים כ'מעשה אלימות', הבא בגדריו של סעיף 402(א), ובמערכת נסיבות אחרת לא ייחשב אותו מעשה ככזה, שאין דיבור המופיע בדבר חקיקה יפה אלא לשעתו ולמקומו" [ראו: ע"פ 343/83 דהאן נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(4) 813, 819 (1983) (להלן: עניין דהאן)].

...

בהקשר זה אוסיף ואציין כי אין בידי לקבל את טענתם של המערערים לפיה חלקם באירוע היה שולי.

אין בידי לקבל את טענתו.

לבסוף, אין בידי לקבל את טענתו של אופיר לפיה בית המשפט המחוזי החמיר בעונשו מאחר שלא החזיר את הרכוש הגנוב למתלונן מבעוד מועד.

אדם הנכנס לסניף בנק ופונה באמצעות פתק לפקידת בנק בדרישה לקבלת כספים אינו מבקש כסף, אלא דורש כסף, כאשר ביסוד דרישה זו עומד איום כי אם הדרישה לא תיענה תופעל אלימות.

ההבחנה המרכזית בין עבירת השוד לעבירת הגניבה, בהקשר זה, היא בשאלה האם מעשי הנאשם בעת שהציג לפקידת הבנק פתק שעל גביו רשום "זה שוד" ודרש לקבל את הכסף, מהוים איום לבצע מעשה אלימות באדם או בנכס, כהגדרת סעיף 402, או שמא רק הפחדה בהתאם לסעיף 383 (שאין בה איום לנקוט באלימות).

דוקא בעבירה זו, בנסיבות של שוד באמצעות פתק, או במקרים שבהם הנאשם מכריז בעל פה "שוד", מדיניות המאשימה היא אחידה, להאשים בעבירת שוד, ולא בגניבה (זאת אולי במובחן מההבחנה שבין ניסיון שוד, דרישת נכס באיומים ותקיפה כדי לגנוב דבר – אשר אינן רלוואנטיות לתיק זה).

...

בסיכומו של דבר, לא שוכנעתי כי המאשימה פעלה משיקולים שאינם עניינים או כי יש במעשיה פגיעה בשוויון בין נאשמים במקרים דומים.

פגם או פסול בכתב האישום לאור המסקנות המתוארות לעיל, שלפיהן עובדות כתב האישום מגלמות עבירה של שוד, ושלא עומדת לזכותו של הנאשם טענת הגנה מן הצדק, הרי שמתבקשת אף המסקנה שלא נפל פגם או פסול בכתב האישום.

סוף דבר אשר על-כן, אני דוחה את טענותיו המקדמיות של הנאשם.

מכל מקום, ביחס לאישומים האחרים, בהם היתקיים הן יסוד השלמת פעולת הגניבה, והן יסוד האיום באלימות, ובכך מולאו יסודות עבירת השוד, כפי שהוגדר ופורש בפרשת סלסנר הנ"ל (ראה ציטוט הקטע הרלבנטי בפסקה 29 לעיל).

השאלה הנובעת מחפיפתם של שני יסודות אלו, האחד לחברו, היא, מה ייעשה במקרה בו האיום באלימות נעשה כדי לגרום לאדם למסור לנאשם את הכסף עליו היה מופקד? האם מקרה כזה ניכנס לגדר אלימות שננקטה, במטרה להשיג את הדבר הנגנב (כדרישת סעיף 402 לחוק העונשין), או בגדר אלימות שננקטה כדי לאלץ אדם למסור את החפץ שברשותו (כדרישת סעיף 404 לחוק העונשין)? לכאורה, ניתן היה לסבור כי כאשר הקורבן, נפגע העבירה, אולץ למסור את דבר הערך לנאשם - הרי שהדבר ייחשב "דרישת נכס באיומים"; ואילו במקרה שהשודד לקח את הנכס באופן עצמאי, הרי שהדבר ייחשב "שוד". ברם, גם הבחנה זו עדיין משאירה פתח למעשים רבים, הנכנסים הן להגדרת "שוד", והן להגדרה של "דרישת נכס באיומים". משום, שגם אילוץ אדם למסור את החפץ עליו הוא מופקד (כדרישת סעיף דרישת הנכס באיומים - סעיף 404 לחוק) ניכנס, הלכה למעשה, לגדר עבירת השוד (סעיף 402 לחוק).

הבחנה בין עבירות ניסיון השוד ודרישת נכס באיומים כזכור, אילוץ הקרבן למסור את הנכס עשוי להכנס הן בגדרה של עבירת השוד, והן בגדרה של עבירת דרישת הנכס באיומים.

...

בגין מעשה האישום השני - אני מרשיע את הנאשם בעבירה של שוד, לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין.

בגין מעשה האישום השלישי - אני מרשיע את הנאשם בעבירה של ניסיון גניבה, לפי סעיף 383 וסעיף 25 לחוק העונשין.

בגין האישום הרביעי – אני מרשיע את הנאשם בעבירה של דרישת נכס באיומים, לפי סעיף 404 לחוק העונשין.

לשיטת ב"כ המאשימה, היסוד העובדתי של עבירת השוד לפי סעיף 402(א) לחוק, דורש התקיימותה של סמיכות זמנים וקשר סיבתי בין האלימות לבין ביצוע ניסיון הגניבה.

המלומד י' קדמי סבור, כי ההבדל בין ניסיון שוד כפי שבא לידי ביטוי במסגרת סעיף 402(א) לחוק בצרוף סעיף 25 לחוק, לבין ניסיון שוד כפי שזה בא לידי ביטוי במסגרת סעיף 403 לחוק, נעוץ בחשש ממצב בו שימוש בכוח שנעשה מבלי שניתן להוכיח מעשה גלוי למימוש הגניבה, יכשיל הרשעה בעבירת ניסיון במסגרת סעיף 25 לחוק (קדמי, בעמ' 943).

גם בכתב האישום צוין, כי הכנסת היד לכיס נעשתה "על מנת לשדוד את הכסף". לטענת ב"כ הנאשם, מתקיימת בעיניינו עבירת התקיפה כדי לגנוב, או לחלופין, העבירה הספציפית של ניסיון שוד, משום שבהושטת ידו של הנאשם לכיס חולצתו של המתלונן יש משום נקיטת אלימות העונה על ההגדרה של "תוקף" אדם לשם גניבה.

...

אשר לעבירה של תקיפה כדי לגנוב לפי סעיף 381(א)(2) לחוק- טענה ב"כ המאשימה כי זו דורשת שתעשה תקיפה לפני פעולת הגניבה ואף אם בסופו של דבר לא נגנב דבר, שכן די בתקיפה שתכליתה לאפשר גניבה.

אין בידי לקבל טענה זו. תיאור המעשה בכתב האישום הוא של הכנסת היד לכיס על מנת לשדוד, ודומה כי אלמלא התנגד המתלונן, הנאשם היה מצליח לשלוף את הכסף מכיסו מבלי לגעת כלל בגופו.

לסיכום, מקובלת עליי עמדת ב"כ המאשימה לפיה על מנת להרשיע בעבירה של תקיפה כדי לגנוב או בעבירה הספציפית של ניסיון שוד, נדרש שקודם לניסיון לגנוב תבוא תקיפה.

אשר על כן, אני מרשיעה את הנאשם בעבירה של ניסיון לשוד לפי סעיף 402(א) לחוק בצירוף סעיף 25 לחוק.