ההגדרה של "מפגע סביבתי" בחוק למניעת מפגעים סביבתיים היא כדלהלן:
"זהום אוויר, רעש, ריח, זהום מים, זהום מי-ים, זהום על ידי פסולת, זהום על ידי חומרים מסוכנים, זהום על ידי קרינה, פגיעה בסביבה החופית, מפגע אסבסט, והכל כשהם בנגוד לחיקוק, לצוו, לתכנית, לרשיון עסק או לכל היתר או רשיון אחר, או שיש בהם פגיעה בבריאותו של אדם או גרימת סבל ממשי לאדם".
לצורך הגדרת "ריח" מפנה החוק למניעת מפגעים סביבתיים לחוק מניעת מפגעים, תשכ"א – 1961, בו נקבע בסעיף 3 כי "לא יגרום אדם לריח חזק או בלתי סביר, מכל מקור שהוא, אם הוא מפריע, או עשוי להפריע, לאדם המצוי בקירבת מקום או לעוברים ושבים".
לצורך הגדרת "זהום אוויר" מפנה החוק למניעת מפגעים סביבתיים לחוק אויר נקי, התשס"ח – 2008 , בו נקבע בסעיף 2 כי הכוונה ל- "נוכחות באויר של מזהם, לרבות נוכחות כאמור המהוה חריגה מערכי איכות האויר, או פליטה של מזהם המהוה חריגה מערכי פליטה".
מכאן שעל מנת להראות שיש סיכוי של ממש שיקבע כי מסעדת מוזס יוצרת "מפגע סביבתי" נידרש המבקש להניח תשתית ראייתית מינימלית שתוכיח כי היא יוצרת "ריח חזק או בלתי סביר" המפריע או עשוי להפריע לאדם (שאז יוכח מפגע ריח), או, לחילופין, כי היא גורמת לפליטה של מזהם המהוה "חריגה מערכי פליטה" (שאז יוכח מפגע זהום אויר).
...
דינה של בקשת אישור זו להידחות הן מאחר שלא הונחה לפני בית המשפט תשתית ראייתית מספיקה לביסוס טענת קיומו של מפגע סביבתי, הן מאחר שקיים חשש כבד כי עניינם של כלל חברי הקבוצה לא ייוצג באופן הולם ובתום לב. להלן פירוט הדברים.
המסקנה המתבקשת היא שהמשיבות כפרו בכך שמסעדת מוזס גורמת לריח חזק או בלתי סביר, ובוודאי לזיהום אוויר, וכי לא ניתן לראות בהודאתם כי ריח קל וסביר נוצר בשעות פעילות המסעדה משום בסיס ראייתי לטענת המבקש כי מסעדת מוזס יוצרת מפגע ריח או זיהום אוויר.
הניתוח לעיל מבהיר מדוע יש לקבל את בקשת המשיבות למחיקת סעיפים 17 – 18 לסיכומי התשובה מטעם המבקש.
סוף דבר
משנמצא כי בקשת האישור אינה עומדת לא בתנאי של הנחת תשתית ראייתית מינימאלית, ולא בדרישות לעניין הוכחת ייצוג הולם בתום לב של עניין כלל חברי הקבוצה, אין מנוס מדחיית התובענה.
לפיכך הבקשה לאישור התובענה כייצוגית נדחית, והתביעה האישית של המבקש נדחית.
