על כן, ומשעה שהתובעת לא טענה כי היא נכנסת בגדרי תנאיו השונים של הסכם 1988, יש לבחון אפוא את זכאותה אך ורק לפי תנאיו של הסכם 1980, ותו לא. [4: ראו "ההואיל" הרביעי להסכם – "והואיל והממשלה מעוניינת בתשלום גימלאות זיקנה ושאירים מיוחדות גם לתושבי ישראל שחוק השבות לא חל עליהם".]
אשר לטענתה השניה של התובעת –הסכם 1980 אינו כפוף להגדרות משרד הפנים ולהוראות חוק הביטוח הלאומי – טענתה השניה והנוספת של התובעת היא כי את תקופת 24 החודשים יש לספור מעת הגעתה לארץ, מועד בו השתקעה בישראל וקבעה בה את מרכז חייה, לכל דבר ועניין.
זאת ועוד, הסעיף אינו מפלה, שכן הוא אך מבטא – תוך "פורמליזיציה" של מושג התושבות באמצעות הפניה לדיני הכניסה לישראל – את השוני הרלוואנטי שבין קבוצת התושבים לבין מי שאינם תושבים לעניין זכאות לביטוח לאומי ולביטוח בריאות ממלכתי.
...
ראו בעניין זה קביעתו של בית הדין האזורי בירושלים בעניין עליאן: "... [ש]הוראות סעיף 2א לחוק אינן מאפשרות הפעלת שיקול דעת כאמור. הוראת סעיף 2א לחוק שוללת ההכרה בתושבות במקרים המתוארים שם, גם אם לפי מבחני הפסיקה לבחינת מרכז חיים, ניתן היה להגיע למסקנה של קיום תושבות"[footnoteRef:14].
עם זאת, מטעמי הרמוניה חקיקתית, ואף לאור העמדה המוצהרת – הן של המחוקק והן של בית המשפט העליון ובית הדין הארצי לעבודה, אנו סבורים כי יש לפרש את הוראות הסכם 1980 ברוחו של חוק הביטוח הלאומי.
]
לסיכום – תביעתה של התובעת להענקת קצבת זקנה מיוחדת, על בסיס הטענה כי יש לראותה כתושבת ישראל החל מעת הגעתה לישראל, דינה להידחות.
