הגדרת "תאונת דרכים" בחוק הפלת"ד: "מעשה שנעשה במתכוון

דיון והכרעה החזקה הממעטת, אשר בהגדרת "תאונת דרכים" בסעיף 1 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה – 1975, קובעת, כי: "ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שארע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השמוש ברכב המנועי". החזקה הממעטת באה להציב "מבחן תחבורתי" בהגדרת תאונת דרכים.

למעלה מן הצורך אוסיף גם נקודת מבט של מדיניות שיפוטית ראויה: הפסיקה ראתה בחוק הפלת"ד מעין "חוק סוצאלי" הבא להיטיב עם נפגעי תאונות דרכים (במיוחד בכל הקשור להעדר צורך בהוכחת אשמה או רשלנות מצד ה"פוגע") ו"לפזר את הנזק" בכלל הציבור.

...

בסעיף 6 בפסק הדין בענין בלבן נקבע: " .. רצונו של הגנב להפיל את המשיב 1 כרוך בקיומו של רצון לפגוע בו באופן שאינו ניתן להפרדה. לאור מטרת החזקה הממעטת נשוא הדיון – הוצאת התאונה המכוונת מגדרו של חוק הפיצויים – ברי כי רצון להפיל אדם התלוי מבחוץ על רכב נוסע שקול לרצון לפגוע באותו אדם. המניע הסופי שעמד מאחורי התנהגותו של הגנב היה אמנם הימלטות עם הרכב, אך בסופו של דבר רצה הגנב לפגוע במשיב 1, ולו כאמצעי לקידום ההימלטות." ברע"א 6954/11 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' עזבון המנוחה זינו טל ז"ל (01.02.12) נקבע כי העובדה שהנהג הורשע בהליך פלילי אינה פוטרת מלבחון האם התאונה אירעה במתכוון בהתאם לפרשנות סעיף 1 לפלת"ד. בהמשך פסק הדין נראה כי בית המשפט המחוזי הבדיל בין ניסיון הפגיעה הראשון שבו הוכחה כוונה לפגיעה בלוי ובסינדר ע"י הטרקטורון של שיבלי לבין המשך האירוע ובו לא הוכחה כוונה לפגיעה בקהל או במנוחה אלא רק אדישות – דבר אשר הוביל לקביעה כי מדובר בתאונת דרכים ולא חלה החזקה הממעטת.

סבורני שבמצבים כמו הנדון בפניי אין כל מקום "למתוח" את חבל הגדרת "תאונת הדרכים" שבחוק מעבר להגיון הבריא (common sense).

התביעה נגד נתבעת 2 נדחית.

התובע ישלם לנתבעת 2 סך של 18,000 ₪ בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. התביעה תודיע עמדתה בדבר המשך ההליכים בתיק נגד נתבע 1 על פי פקודת הנזיקין ועל הגשת חוות דעת מומחה מטעמה בתוך 15 ימים.

סעיף 1 לחוק הפלת"ד מגדיר את המונח "תאונת דרכים": "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שארע עקב היתפוצצות או היתלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם ארעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שניגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שניגרם עקב ניצול הכוח המכאני של הרכב, ובילבד שבעת השמוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שארע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השמוש ברכב המנועי;" החוק מוסיף ומגדיר, מהו אותו "שימוש ברכב מנועי", המהוה רכיב בהגדרתה הבסיסית של תאונת הדרכים: מיום 8.1.1985 תיקון מס' 5 ס"ח תשמ"ה מס' 1129 מיום 8.1.1985 עמ' 16 "נזק גוף" – מוות, מחלה, פגיעה או ליקוי גופני, נפשי או שיכלי; לרבות פגיעה בהתקן הדרוש לתיפקוד אחד מאברי הגוף שהיה מחובר לגוף הנפגע בעת ארוע תאונת הדרכים; "שימוש ברכב מנועי" - נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הדרדרות או היתהפכות של הרכב או היתנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הנתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד בגדר השלב הראשון הכרוך בהכרעה בשאלה האם מדובר ב"תאונת דרכים" כמשמעה על פי חוק הפיצויים, על בית המשפט לבחון את קיומם של ששת המרכיבים הבאים של ההגדרה הבסיסית המצויה בסעיף 1 לחוק הפיצויים: (1) מאורע; (2) נזק גוף; (3) עקב; (4) שימוש; (5) ברכב מנועי; (6) למטרות תחבורה (ראה: רע"א 8061/95 יצחק עוזר נץ אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 532; להלן: "עניין עוזר" ).

...

משכך אני קובע כי אין כל חבות לנתבעת 3 חברת הביטוח הראל בגין נזקי התובע ובהעדר תביעה נגד קרנית על הנתבע 4, בתור הנהג לפצות את התובע בגין נזקיו.

באשר לנתבעים 1,2 אני קובע שהם כבעלים ו/או מחזיקים של כלי הרכב, התירו את השימוש בו לנתבע 4 למרות שידעו את גילו הצעיר ושאיננו מכוסה בפוליסה אותה הנפיקה המבטחת ומשכך חבים באחריות לפיצוי כלפי התובע בשל רשלנותם והאמור בסעיפים 39 עד 46 לסיכומי התביעה מקובלים עלי.

קביעת הנזק היות ובתיק זה אין נכות צמיתה סבורני כי יש לקבוע פיצוי גלובלי בגין ראשי הנזק ובמיוחד כאב וסבל לאור פגיעת התובע.

דיון והכרעה הוכחת החבות סעיף 1 לחוק הפלת"ד מגדיר את המונח "תאונת דרכים": "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שארע עקב היתפוצצות או היתלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם ארעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שניגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שניגרם עקב ניצול הכוח המכאני של הרכב, ובילבד שבעת השמוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שארע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השמוש ברכב המנועי;" בגדר השלב הראשון הכרוך בהכרעה בשאלה האם מדובר ב"תאונת דרכים" כמשמעה על פי חוק הפיצויים, על בית המשפט לבחון את קיומם של ששת המרכיבים הבאים של ההגדרה הבסיסית המצויה בסעיף 1 לחוק הפיצויים: (1) מאורע; (2) נזק גוף; (3) עקב; (4) שימוש; (5) ברכב מנועי; (6) למטרות תחבורה (ראה: רע"א 8061/95 יצחק עוזר נץ אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 532).

...

כאב וסבל הנני מקבל את חישובי ההגנה ופוסק לתובע פיצוי בגין כאב וסבל לפי נכות רפואית בשיעור 7.5% בסך של 14,600 ₪ מעוגל.

סבורני כי דרישת התביעה מוגזמת, אך מנגד גם עמדת ההגנה לא ליתן כלל פיצוי בגין פגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד לא מקובלת עליי.

סוף דבר התביעה מתקבלת והנתבעת תשלם לתובע את הסכומים דלעיל בנוסף להוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 15.4%.

דיון והכרעה החזקה הממעטת החזקה הממעטת, אשר בהגדרת "תאונת דרכים" בסעיף 1 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה – 1975 (לעיל ולהלן: "חוק הפלת"ד"), מורה כדלקמן: "....ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שארע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השמוש ברכב המנועי". מטרת החזקה הממעטת היא לצמצם את תחולת חוק הפלת"ד לסיכונים תחבורתיים בלבד.

...

שלישית, גם אם תאמר שהתובע לא היה חלק מחבורת מאג'ד, אלא הלך/רץ לתומו אחריהם או עמד לידם (תלוי לפי איזו גרסה - ובנסיבות, כאמור, איני מקבלת זאת), לא היה בכך כדי להכיר באירוע כ"תאונת דרכים", גם על פי הגישה המרחיבה.

לפיכך, אני קובעת כי התאונה מושא התביעה מהווה "מעשה שנעשה מתכוון", המוחרג מהגדרת "תאונת דרכים", אשר בחוק הפלת"ד. לאור התוצאה אליה הגעתי, מתייתר הצורך בדיון בסוגיית הנזק.

סוף דבר התביעה נדחית.

בכתב ההגנה מוכחש קיומה של התאונה כפי שמתואר בסעיפים 1 עד 5 לכתב התביעה, ולחילופין - נטען כי "המנוח התהלך על המסילה הגם שהבחין ברכבת ולכן המדובר בהתאבדות של המנוח ובארוע מכוון", נסיבות, המוחרגות במסגרת הגדרת "תאונת דרכים" שבחוק הפלת"ד; כאשר, הניסוח בהגדרה של החריג בחוק הוא - "מאורע שארע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נדק לגופו או לרכושו של אותו אדם". בכתב התשובה נטען מטעם העזבון התובע כי על הנתבעת הנטל להוכיח כי מדובר בהתאבדות.

...

בהחלטה מיום 14.10.18, לאחר דיון בטענות הצדדים ובחיתוך הדין, הכרעתי וקיבלתי את הבקשה למינוי מומחה רפואי בנדון - בגבולות הגזרה, כדלקמן [סעיפים 36 עד 38 להחלטה]: "36. אם כן, גם בעילה החילופית, של בחינת קיומה, טיבה ושיעורה של נכות נפשית קודמת למותו של המנוח, אני מוצא, בנסיבות, כי לפי הדין יש להיעתר לבקשה למנות מומחה. בתחום הנפשי, במקרה בו המצוקה והקושי ניכרים, אך הנבדק בוחר שלא לעבור טיפול נפשי, אין לדרוש שראשית הראיה תבוסס בהכרח על מתן טיפול נפשי. די לנו ברישומים של דיווח מצד המשפחה על נטייה אובדנית (בצבא), באפיזודה הפסיכוטית המשמעותית שעבר התובע 9 חודשים טרם אירוע התאונה, ובהפניית בית החולים את המנוח לטיפול נפשי 9 חודשים טרם מותו, כדי לבסס ראשית ראיה, שדי בה כדי להורות על הפניית המסמכים למומחה, על מנת שהוא יבחן ויחווה דעתו מה טיב ואופי נכותו של המנוח, ככל שעולה מהם - טרם התאונה; ואם קיימת - מה שיעור הנכות הצמיתה שהיה קובע למנוח לו בדק אותו טרם התאונה.

ראיתי את הפניית התובע לעולה ממה שנקבע בענין רע"א 7265/95 שרון גולדשטיין נ. ז'נט בראל פ"ד נ(3) 214 (25.11.96) (להלן: "ענין גולדשטיין") לענין הטעמים המיוחדים הנדרשים מקום בו אוסרים על המומחה בתחום הפסיכיאטריה לשוחח ולראיין "אנשים היכולים לתת למומחה, לפי דעתו המקצועית, מידע מועיל הנובע מקרבתם לנבדק בעבר ובהווה". בענין גולדשטיין הסתמך המומחה על דברי בעלה של התובעת שהתלווה אליה בעת התייצבותה לבדיקה אצלו, ובית המשפט מצא שלא הובאו טעמים מיוחדים המצדיקים איסור של הסתמכות המומחה, כאמור.

לסיכום, אינני מוצא שניתן לתת למומחה אור ירוק למתן חוות דעתו בענייננו, מבלי להבהיר למומחה ששתי השאלות: האחת, מה היו הנסיבות המדויקות של פגיעת הרכבת בתובע, והשנייה, האם מדובר בענייננו במעשה מכוון מצד המנוח – מצויות במחלוקת בין הצדדים; וכן - שהוא מתבקש ליתן חוות דעתו בתשובה לשאלות שנשאל בכתב המינוי - על פי התמונה המצטיירת לפניו לגבי המנוח מכל המסמכים שיוצגו לפניו.

אשר על כן, אני מורה כי מכתב הפניה למומחה יהיה בנוסח הבא (מכתב משותף מאת באי-כוח הצדדים): "המפורט להלן הינו על פי הנחייה מפורשת ומפורטת של בית המשפט: