המערער לא הניח תשתית מספקת לביסוס הטענה לסטיה מהותית ממדיניות הענישה ובהקשר זה, אציין, כי בטיעוניו הפנה לפסיקה ברובה ישנה אשר יש לאבחן את נסיבותיה מהמקרה בו עסקינן הן בשל מהות העבירות והן לנוכח נסיבות מקילות במקרים אחרים שאינן מתקיימות בעיניינו.
דברים אלו נאמרו בהקשר של השיח המשפטי וקל וחומר יפים המה בהתייחס למעשי אלימות של עורך-דין במהלך ביצוע תפקידו, ואיני מוצא להכביר במילים.
לעניין הגדרת התנאי- סעיף 68א(א) לחוק לישכת עורכי הדין, קובע: "הטיל בית דין משמעתי עונש השעיה, רשאי הוא להורות בגזר הדין שהעונש, כולו או מקצתו, יהיה על תנאי". הוראה הדומה בלשונה לסעיף 52(א) לחוק העונשין, ולפיו "הטיל בית המשפט עונש מאסר, רשאי הוא להורות בגזר הדין שהעונש, כולו או מקצתו, יהיה על תנאי". בהקש לדין הפלילי, ניתן לקבוע את העבירות בהן הורשע נאשם או את סוג העבירות בהן הורשע הנאשם, גם אם לא הורשע בבצוע עבירה מסוימת באותה קבוצה, לצורך הגדרת עבירת התנאי.
בים לב לעמדת המשיבה בדיון, שוכנעתי, כי יש להגביל את התנאי בעיניינו של המערער לעבירות לפי סעיפים 53 ו- 61(3) לחוק, פגיעה בכבוד מיקצוע עריכת-הדין והתנהגות שאיננה הולמת את המיקצוע, ובהיותן עבירות סל, תוך תיחומן, בזיקה להרשעה עתידית של המערער במעשה אלימות, בשל היתנהגות מילולית או פיזית, לרבות איומים, כלפי הזולת.
...
בנסיבות אלו, בפתחו של הדיון המאוחד, ביום 3.6.2020, ועל-יסוד הסכמת הצדדים, נדחה ערעורה של לשכת עורכי הדין בגדרו של עב"י 25527-04-20, וחרף בקשת המערער (המשיב בערעור הלשכה), לאחר שמצאתי כי הערעור הוגש בתום-לב, ללא הוצאות.
בהמשכו של הדיון, לאחר שנשמעו הערות בית-המשפט בקשר לערעור עב"י 26771-01-20, ועל רקע האמור, טען המערער לפסילת המותב בשל חשיפתו לתיק עב"י 25527-04-20 ובטענה, כי יש בכך כדי לגבש חשש ממשי למשוא פנים ולהשפיע על שיקול-דעתו של בית-המשפט בהכרעתו בערעור בו עסקינן.
מטעמים אלו, נחה דעתי לגדור את עונשו של המערער כך שהעונש המותנה יופעל אמור, ככל שיורשע המערער בעבירות משמעת של שמירה על כבוד המקצוע, לפי סעיף 53 לחוק או התנהגות שאינה הולמת עורך-דין, לפי סעיף 61(3) לחוק, וזאת בגין ביצוע מעשה אלימות או איומים, כאמור.
סוף דבר, לא שוכנעתי, כי נפל פגם בפסק הדין המצדיק את התערבותו של בית המשפט בגזר הדין של בית הדין הארצי בעניין הקלון במעשיו של המערער ובענישתו, בכפוף לצמצום גדרו של התנאי בעונש ההשעיה המותנה כמפורט בסעיף 21 לעיל.
אשר על כן, הערעור נדחה למעט בעניין רכיב עונש השעיה על תנאי בת 12 חודשים למשך שלוש שנים ממועד סיום תקופת ההשעיה בפועל, ובתנאי שלא יעבור עבירה לפי סעיפים 53 או 61(3) לחוק, בשל מעשה אלימות, מילולית או פיזית, לרבות איומים, כלפי הזולת.
