הגדרה של "תוך כדי דיון" בפגיעה בלשון הרע

אדרבא, שלוש מתוך ארבע התביעות שהוגשו על ידו כנגד אבני, התקבלו; כי התביעה השנייה התקבלה בחלקה בפסק הדין בשלום ובמלואה בפסק הדין בעירעור; כי גם בקשר לתביעה הראשונה, פסק הדין בשלום מותח ביקורת על היתנהלותו של אבני, שחתם במודע על הסכמים למראית עין שנועדו להונות את שילטונות המס; כי עוולת הנגישה לא חלה על הגשת תביעה אזרחית, אלא על הליכים פליליים ועל הליכי חידלות פרעון; ביחס לפירסום בניוז, נטען כי נסיס לא פירסם את הכתבה וכי הכתבה היא פירסום מותר של הליך משפטי; כי נסיס לא העביר את כתב התביעה למרום או למי ממכריו של אבני, וכי הכתבה בניוז הייתה גלויה לכל מי שרצה בכך; כי המייל הקשור לפרשת "עוקץ הקשישים" נשלח לבא כוחו ולב"כ אבני בלבד, "תוך כדי דיון", ולכן חלה על פירסום זה הגנת סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע; כי המכתב למנהלת המיוחדת, נשלח בקשר להליכי הפש"ר שהתנהלו ביחס לבר, כשהוא הנושה העקרי שלה, והוא נועד להגן על אינטרס לגיטימי שלו, וחלה עליו ההגנות שבסעיף 13(5), 13(9), 15(2), 15(3) ו- 15(5) לחוק איסור לשון הרע.

כב' השופט מינץ ב-די.בי.אס (פסקה 5): "אין לכחד, הגדרת המונח שימוש לרעה בהליכי משפט ותיחום המקרים שיבואו בגדריו, אינם מלאכה פשוטה. ... עם זאת במקרים רבים הקביעה כי בעל דין עשה שימוש לרעה בהליכי משפט אינה מעוררת כל קושי, שכן היתנהלותו הפסולה עולה בבירור מעובדות המקרה. וכפי שנאמר בעיניין זה, "קשה להגדיר מראש מתי תעלה היתנהגות של בעל-דין כדי ניצול לרעה של ההליך השפוטי; קל יותר לזהות את הפסול שבהתנהגות זו כאשר נתקלים בה" (עניין בנק דיסקונט, פסקה 5).

המשפטים שהוסיף נסיס בהודעת המייל לכתבה שצרף, המייחסים לאבני "ניסיון עשיר ואישי" בתחום המירמה ועוקץ הקשישים ו"שתוף גנטי" עם החשודים, מהוים לשון הרע מאחר שפרסומם עלול "להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם" (סעיף 1 (1) לחוק לשון הרע), פירסומם גם עלול "לבזות אדם בשל מעשים, היתנהגות או תכונות המיוחסות לו" (סעיף 1(2)), ופרסומם גם עלול "לפגוע באדם... בעיסקו, במשלח ידו או במקצועו" (סעיף 1(3)).

...

החידוש שנעשה באלכסנדר הוא חיובו בפיצויים של בעל דין שעשה מעשה כאמור, וכדברי כב' השופט שטיין (בפסקה 33): "מסיבה זו, סבורני כי נעשה נכון אם נוסיף לרשימת הסנקציות הללו – אשר לא נועדה להיות רשימה סגורה מלכתחילה – את חיובו של מי שפוגע בהליך משפטי תקין בכוונת מכוון בפיצויים לטובת הנפגע אשר סופג נזק או הפסד ממעשיו הפסולים. בהיבט המהותי, חיוב כאמור הינו דרוש מאחר שבלעדיו לא נוכל להביא את הנפגע על תיקונו. הסיבה לכך נעוצה בהבדל בין מקרים שבהם ניתן למנוע את השימוש לרעה בהליכי משפט לפני המעשה באמצעות מתן סעד דיוני מתאים, לבין מקרים קשים וקיצוניים, דוגמת זה שלפנינו, בהם המעשה החמור של שימוש לרעה כבר נעשה, הושלם והשיג את מטרתו באופן שאין שום תרופה זולת פיצויים אשר יכולה להועיל לנפגע. עבור נסיבות כגון אלו נקוט בידינו כלל משפטי עתיק יומין: ubi jus, ibi remedium (מקום שם הזכות – שם הסעד)..." כב' השופט מינץ הסכים עם תוצאת חוות דעתו של כב' השופט שטיין- דחיית שני הערעורים שהוגשו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כב' השופט גוטובניק) שחייב את המשיבה כהן (המערערת ב-ע"א 161/20) לשלם סכומים מסויימים למערערת (שערערה על דחיית אחד מרכיבי התביעה)- אך ביסס את מסקנתו על עוולת הרשלנות הנזיקית (כפי שעשה בית המשפט המחוזי), והוסיף (פסקה 20): "בנסיבות אלו, אינני מוצא לנכון להביע עמדה באשר להתאמתה של דוקטרינת השימוש לרעה בהליכי משפט כמקור עצמאי להטלת חובה על כהן לפצות את אורן על מלוא הפסדיו ונזקיו, כפי שמצא חברי השופט שטיין לעשות". כב' השופט מלצר הצטרף לתוצאה, והוסיף כי במחלוקת המשפטית האמורה הוא "נוטה לדעה שאותה הציג כב' השופט א' שטיין, כי קיימת עילה עצמאית מכוח סעיף 39, בצירוף סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973, המאפשרת הגשה של תביעה לפיצויים בגין שימוש לרעה בהליכי משפט שנפתחים או מתנהלים שלא בדרך מקובלת ובחוסר תום לב בוטה". (פסקה 3, הדגשה במקור).

כמו-כן, לא ניתן ליַיחס חוסר תום-לב לנסיס, כאשר הוא בחר להגיש את תביעתו זו לאחר שאבני הגיש את התביעה נגדו; 4- אין מקום לטענה שדין התביעה של נסיס להידחות, משום שאבני נתן את התצהיר האמור לאחר שפסקו יחסי עורך-דין- לקוח שהיו ביניהם.

התוצאה היא שהפיצויים ההדדיים מקזזים זה את זה. תוצאה התביעה נדחית.

התביעה שכנגד נדחית.

לטענתו, יש לקחת בחשבון, אף את כוונת הנתבעים בהפצת דברי לשון הרע, לא תוך כדי היתלהמות אלא לאחר מחשבה.

דיון והכרעה סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, מגדיר לשון הרע כפרסום אשר עלול להשפיל, לבזות או לפגוע באדם באופנים שונים.

כך האיזון שולט על קביעת הגדרתם של הביטויים המהוים לשון הרע, על הקפן של ההגנות המנויות בחוק ועל סוגיית הפיצויים.

יש לומר כבר עתה, שאין כל קושי לקבוע שהביטויים הנכללים בהודעת הנתבע 2 מהוים באופן אובייקטיבי לשון הרע, שכן יש בהם כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע.

...

התובע ישלם לנתבע 1 הוצאות משפט ושכ"ט בסכום כולל של 2,500 ₪.

סכום זה ישולם בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין בידי התובע, ויישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק בחלוף מועד זה. התביעה נגד נתבע 2 מתקבלת, והנתבע ישלם לתובע פיצויים בסך של 7,500 ₪.

הנתבע 2 יפרסם התנצלות בפני התובע על הדברים שנכתבו, וזאת באמצעות שליחת הודעה כאמור בקבוצת ה"ווטסאפ" הנושאת את השם "הרב יעקב אברג'ל משכן פז". בנוסף, הנתבע ישלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט בסכום כולל של 2,500 ₪.

בתביעה הנוכחית, לצד העלאת הטענות נגד הגשת השטר, לבצוע עתרו המשיבים לפצוי בסך 250,000 ₪ המורכב מ-100,000 ₪ לכל אחד מהם בשל פירסום לשון הרע בכוונה לפגוע מכח הוראת סעיף 7(א)(ג) לחוק איסור לשון הרע (להלן: "החוק") בעצם הגשת השטר לבצוע נגדם ו-25,000 ₪ לכל אחד מהם בגין הפרת חובה חקוקה בשל קבלת דבר במירמה ופצוי בשל הפרת חוזה.

ברת"ק (מחוזי ב"ש) 50190-09-16‏ מיכה דוד נ' רז הוכמן (21.2.2017) קבע בית המשפט כך (הגופן המודגש מצוי במקור) – "40. סוגיית  לשון הרע - גם כאן, נידרשת בחינה מחודשת בשאלת האפשרות לחיוב בפצוי בגין לשון הרע אשר נעוץ בפתיחת הליכי הוצל"פ והטלת עיקול במסגרת תיק הוצל"פ. שכן, בחינת החוק והפסיקה על פניהם מעלה לכאורה, כי בתי המשפט בערכאות השונות פסקו שאין לראות בעיקול אשר הוטל על ידי במסגרת הליך שפוטי או דיון משפטי (ובכלל זה הוצאה לפועל הפועלת כגוף בעל סמכות שיפוטית), ככזה אשר יכול להוות לשון הרע. מכאן על בית המשפט לבחון האם במקרה כמו בעניינינו, העיקול בא בגדר סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע הקובע, כי פירסום מותר הנו בין היתר: "פירסום על ידי שופט, חבר של בית דין בתי, בורר או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פירסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור" (וראו: פסק דינו של בית המשפטי העליון- רע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל, פד"י סג(2) 511 (2009) הדן בתכולתו של סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע); ואם כן הרי אין המדובר בעניינינו בפירסום אסור, אלא בפירסום מותר החוסה תחת הגנות החוק.

" אכן הדעת נותנת כי הליכי הוצאה לפועל הם מן המובהקים מבין ההליכים הלבר משפטיים העונים על ההגדרה של הליכים המתנהלים לפני "בעל סמכות שיפוטית או מעין-שיפוטית על פי דין", אשר יש מקום להחיל עליהם את הגנת סעיף 13(5), ולא בכדי קבעה פסיקת בתי המשפט כך כפי שצוטט לעיל.

סעיפים 14 ו-15 לחוק, המסדירים את הגנות האמת בפירסום ותום הלב, פותחים שניהם במילים הבאות – "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה ...". שונים הם פני הדברים עת באים אנו לבחון את לשונו של סעיף 13 לחוק, הפותח במילים הבאות טרם מניית המקרים עליהם חלות הגנות סעיף זה – "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי ...". יש לשים לב כי סעיף 13 אינו כולל את הסייג של משפט בעילת לשון הרע ואף אינו נוקט בלשון של "הגנה טובה" אלא בלשון של – "לא ישמש עילה", ניסוח גורף הרבה יותר המלמד כי אין צורך להיזקק להגנה והוכחתה ומלכתחילה פירסום כזה אינו עילה למשפט, ולהשלמת התמונה יוזכר כי כותרת הסעיף היא "פרסומים מותרים". נראה כי להבדיל מאותם מקרים בהם מצא המחוקק לנכון להגן על פרסומים המהוים לשון הרע כנגד תביעה בעילת לשון הרע, כמפורט בסעיפים 15-14 לחוק, מצא המחוקק לנכון להגדיר פרסומים מסויימים כמותרים מלכתחילה אשר לא ישמשו עילה כלל למשפט פלילי או אזרחי ללא קשר לשאלה לאיזו עוולה בחר התובע לקשר את התשתית העובדתית החלה לגביהם.

...

לטענת המבקשת ההגנה חלה גם אם יתברר בסופו של דבר שפתיחת תיק ההוצאה לפועל היתה שגויה, נוכח הפסיקה ביחס לתחולת הגנה זו. באשר לעילת התביעה בגין קבלת דבר במרמה ופיצוי בגין הפרת חוזה טוענת המבקשת כי מדובר בעילה שעדיין לא נולדה מאחר שלא קבלו מאומה מכח אותו שטר בשלב זה. עתירת המבקשת לעיכוב ההליך נשענת על העובדה שההתנגדות לביצוע השטר אמורה להידון לפני כב' הרשם הבכיר חג'וג' כאשר מדובר בעניין שר לטענתם בינו לבין ענייננו מתקיימת חפיפה מלאה.

האמור עד כאן מוליך למסקנה כי ביחס לענייננו חלים הן הסדר שלילי והן חפיפה מלאה בין העובדות עליהן בוססו עילות לשון הרע ורשלנות בכתב התביעה ועל כן יש להחיל את כלל הדחיקה ולקבוע כי מאחר שחלות על התביעה בעילת לשון הרע ביחס לעובדות מקרה זה הוראות סעיף 13(5) לחוק לא ניתן לתבוע בגין אותה תשתית עובדתית מכח עוולת הרשלנות.

בנסיבות אלה דין התביעה לפיצוי בעילת הפרת חוזה להמחק על הסף.

סיכום לאור האמור, התביעה במלואה מסולקת על הסף, כאשר העילה בגין עצם פתיחת תיק ההוצאה לפועל – אם מכח עוולת פרסום לשון הרע ואם מכח עוולת הרשלנות – נדחית על הסף וביחס לעילות הנוספות נמחקת על הסף.

שאלת האחריות סעיף 1 לחוק, המגדיר לשון הרע מהי, קובע לאמור: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול-(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית;" מסעיף זה עולה כי כאשר עסקינן בביטוי שיש בו כדי להשפיל ולבזות אדם, בין בשל מעשיו, אפיו, התנהגותו וכיוצא באלה, יראו במפרסם הדברים אחראי בגין עוולת לשון הרע, ויודגש כי די בכך שהפרסום עלול לגרום לאיזו מן התוצאות המפורטות בסעיף 1 לחוק.

החיסוי הקבוע בסעיף 13(5) לחוק נועד לאפשר דיון חפשי, ללא פחד ומורא שמא דבריהם של בעלֿֿדין או פרקליטו תוך כדי דיון בהליך השיפוטי יביאו לתביעה בעילה שלפי החוק, אולם מי שמביא את פירסום דברי לשון הרע לידיעתם של אחרים שאינם צד להליך, אין כל סיבה ליתן לו לחסות בצל החיסוי.

...

סוף דבר התביעה כנגד הנתבע 1 נדחית.

התובעת תשלם לנתבע הוצאות ושכרֿֿטירחת עורךֿֿדין בסך 7,000 ₪, בתוספת מסֿֿערךֿֿמוסף ובצרוף ריבית והפרשי הצמדה, כחוק, מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

למען הסר ספק, היה וטרם הוצא המכתב מתיק הבניין – אני מורה להוציאו משם.

ברע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל, סג(2) 511 (2009) פסק בית המשפט העליון ברוב דיעות כי החיסיון המוענק לפרסומי לשון הרע תוך כדי דיון שפוטי, לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע הוא חיסיון מוחלט.

על פי הגדרת הפירסום בחוק איסור לשון הרע, די שהפירסום נעשה בפני אדם אחר שאינו הנפגע.

סעיף 14 לחוק קובע: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפירסום ענין צבורי; הגנה זו לא תשלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש." כדי לחסות תחת ההגנה של סעיף 14, על הפירסום לקיים שני יסודות.

...

בפסק דינו של ביהמ"ש העליון - ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי (נבו 04.08.2008) נקבע כי יש לבחון "האם הפרסום לא חרג מתחום הסביר בנסיבות הרלבנטיות לענין, שאז חזקה כי נתקיים במפרסם תום לב, אלא אם הוכח אחרת". עוד נקבע בפסק הדין כי "להתנהגות המפרסם טרם הפרסום, בעת הפרסום, ולאחריו, ישנה השלכה בבחינת סבירות הפרסום. טיב הפרסום ותוכנו משפיעים על מידת סבירותו (שנהר, 264-5; ע"א 4607/92 קליין נ' רונן ([פורסם בנבו], 13.6.94)" על פי הראיות שהובאו לפני ובעיקר עדותו של הנתבע, אני קובעת כי הנתבע מקיים את התנאי הראשון בסעיף- משמע, שהוא סבר שדבריו היו אמת, אך אינו מקיים את התנאי השני, שהוא – הבעת דעה שאינה מוצגת כעובדה.

לסיכום, אמירתו של הנתבע כי אתר ההיכרויות שניהלה התובעת "שבע ברכות" הוא בית בושת מהווה לשון הרע, ואף האמירה כי התובעת מטעה במכוון את הרבנים, מהווה לשון הרע.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אני קובעת כי על הנתבע לשלם לתובעת סך של 40,000 ₪.