הגבלות על פרסום פסקי דין ברשת האינטרנט

ברע"א 1239/19 שאול נ' חברת ניידלי תיקשורת בע"מ (8.1.20) עמד בית המשפט העליון (כב' השופטת דפנה ברק-ארז) על סוגיה זו בדברים הבאים היפים גם לענייננו: "חוק איסור לשון הרע חל גם על פרסומים ברשת האנטרנט. אכן, כאמור בפתח הדברים, החוק נחקק לפני למעלה מיובל שנים, מבלי שהמורכבויות של עידן הניו-מדיה היו נגד עיניו של המחוקק. אולם, בית משפט זה כבר היתייחס לכך שבהיעדר עידכון ראוי של דיני לשון הרע, יש להחילם על פרסומים ברשת בשינויים המתחייבים, ולא להניח קיומה של לקונה (...). עם זאת, החלה זו צריכה להיתחשב בין הייתר במאפיינים השונים של רשת האנטרנט. כך, יש לתת את הדעת לכך שרשתות חברתיות הפכו להיות זירה מרכזית של מידע ודעות, מעין 'כיכר העיר' מודרנית (...). הזמינות והנגישות של הרשת החברתית מאפשרת לחלוק מידע ולהביע דיעות שונות ביתר קלות וכן להרחיב את תפוצתם של פרסומים לכלל הציבור ללא השקעת משאבים של ממש, בשונה מאשר בעבר (...). יש בכך, כמובן, יתרונות רבים, ובהם מתן האפשרות לכל אדם לממש את זכותו לחופש הביטוי ללא חסמים או היתערבות שלטונית (...). כמו כן, העדר המיגבלות על הפירסום ברשת החברתית מוביל לריבוי קולות אנהרנטי באופן שמפרה את שוק הדיעות ומאפשר למשתמשים להגיב במהירות על תכנים שעל פי הנטען פוגעים בהם (...).

לא אתיימר במסגרת פסק הדין לערוך ניתוח ממצה של סוגיה מורכבת זו. כמו כן נראה כי השוני בין המאפיינים הפוטנציאלים הן של "מובילי הדיעה" ברשת על גווניהם והן של תכני הפרסומים, מצדיקים להתייחס אליה בזהירות, ולהתקדם צעד צעד ממקרה למקרה, בהתאם לעקרונות הכלליים של החלת דיני לשון הרע על פרסומים ברשתות החברתיות, כמובא לעיל.

...

בנסיבות המיוחדות של העניין סבורני כי חרף הפגיעה הגלומה בפרסום, יש לפסוק לזכות התובע פיצויים על הרף הנמוך.

מסקנה זו מבוססת על מספר שיקולים מרכזיים, המצדיקים הפחתה ניכרת של הפיצויים: חומרת התבטאויות התובע שהובילו לפרסום הראשון: התבטאויות התובע, שאותן הביא הנתבע כלשונן בפרסום הראשון, ואשר היו הטריגר לאותו פרסום, הינן דברי נאצה מבישים ומבזים.

המסר שעל הפיצוי להעביר הינו בסופו של דבר, כי לצד הכוח הציבורי שצובר אדם ההופך ל"מוביל דעה", בפרט בתחומים ציבוריים, וזאת אף מעבר להובלת דעה בתחומים מסחריים או אחרים, צומחת לה גם אחריות ומתחייבת מידה מסוימת של איפוק וזהירות.

דיון והכרעה דיני לשון הרע וזירת הרשתות החברתיות נקודת המוצא לדיון שבפנינו אינה שונה מזו שהנחתה את הערכאות הקודמות: חוק איסור לשון הרע חל גם על פרסומים ברשת האנטרנט.

כמו כן, העדר המיגבלות על הפירסום ברשת החברתית מוביל לריבוי קולות אנהרנטי באופן שמפרה את שוק הדיעות ומאפשר למשתמשים להגיב במהירות על תכנים שעל-פי הנטען פוגעים בהם ("התרופה לדיבור הפוגע – היא דיבור נוסף" (רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר, פסקה 17 לפסק דינו של השופט א' ריבלין (12.11.2006).

כך למשל, בשנת 2017 ניתן בבית משפט בציריך פסק דין שהטיל אחריות בגין לייק לפירסום שייחס לאדם עמדות אנטישמיות (Geschafts-Nr. GG160246, May 2017, בעיניינו של Kesller).

...

לפיכך, אני סבורה כי בבחינת החלתו של חוק איסור לשון הרע על שיתוף מידע ברשתות החברתיות, עלינו ליתן את הדעת לאיזון זהיר בין מעלותיהן הרבות של הרשתות החברתיות, לבין פוטנציאל הסכנה הנרחב אשר טמון בהן.

כך, כפי שהוצגו בחוות דעתה של חברתי שורה של מנגנונים אשר נועדו להגן על חופש הביטוי ברשתות החברתיות מפני הגבלות יתרות, אני סבורה כי במקרים המתאימים יהיה מקום להביא בחשבון במסגרת הפעלתם של המנגנונים הרלוונטיים גם את השלכותיו הייחודיות של פרסום ברשתות החברתיות בכל הנוגע לפגיעה בזכות לשם טוב, כפי שפורט לעיל.

זאת ועוד, בנסיבות שיצדיקו זאת, אני סבורה כי יהיה מקום להתחשב במאפיינים ייחודיים אלה, בין היתר, בעת קביעת שיעור הנזק.

אכן קיימת האפשרות כי המדינה תבקש לקבוע כללים נורמאטיביים נוקשים, המחייבים את מפעילי הפלטפורמות המקוונות לציית לפניות המשיבה, שאחרת הם יהיו חשופים לנקיטת צעדים ועיצומים כאלה ואחרים, והיא מהוה מנוף לחץ, המעורר את החשש כי לפחות באופן פוטנציאלי – אין לפנינו שתוף פעולה וולונטרי לחלוטין בין המדינה לבין הגורם הפרטי-מסחרי (לניסיון לבצע רגולציה הנוגעת להגבלת פרסומים בפלטפורמות המקוונות ראו למשל: הצעת חוק איסור לשון הרע (תיקון – חשיפת פרטי מעוול), התש"ע-2010; הצעת חוק איסור לשון הרע (תיקון – איסור לשון הרע ברשת האנטרנט), התשע"ה-2015; הצעת חוק איסור לשון הרע (תיקון – תיקון לשון הרע ברשת האנטרנט) התשפ"א-2020).

אם נוסיף לכל האמור לעיל את העובדה, שנדמה שאין לגביה חולק, כי הגבלת הפרסומים, או הסרתם, הנעשית מטעם מפעילי הפלטפורמות המקוונות, עלולה להביא בסופו של יום להצרה של זכויות יסוד מוקנות של המפרסם (כאמור, ככל שמדובר בגורם אנושי), ובראשן של הזכות לחופש ביטוי – הרי שברי כי יש בפעולות המחלקה אפילו במסגרת של "רגולציה הופכית" כדי להשפיע, גם אם לא באופן ישיר, על הגבלתן של זכויות יסוד מוגנות אלה.

עמדתי על כך בעיניין פריימר ליג, שם התבטאתי כדלקמן: "ידוע הוא שהטכנולוגיה מקדימה לרוב את המשפט. במקרים אלה המחוקק ובתי המשפט נדרשים ליצוק את תמצית העקרונות הקיימים, הטובים והמבוססים – לקנקנים משפטיים חדשים (משל אלה היו יין ישן המשתבח עם הזמן, וזקוק רק לכלי מודרני יותר. השוו: Stephen Breyer Active Liberty 64 (2009))." הוסיף על כך חברי, השופט נ' סולברג, בעיניין איגוד האנטרנט הישראלי כשדרש כך: "בידוע, כי המשפט מדדה בעצלתיים אחר חידושי העולם, וכי החקיקה אינה מדביקה את קצב היתקדמות המדע וישׂוּמיו". תוקפה ותחולתה של הסמכות השיורית פורשו במספר פסקי דין שניתנו מאת בית משפט זה. כך, למשל, בעיניין מתוה הגז, קבע בית משפט זה כי: "המונח "סמכות שיורית" אינו מלת קסם ואינו מפתח לכל שער; הוא נבחן כתום בחינתן של הסמכויות הישירות, ואינו צריך להיות עמום" (בפסקה קמ"ב לחוות דעתו של השופט א' רובינשטיין).

...

כשלעצמי, אני סבורה כי הגישה שנתקבלה זה מכבר בפסיקתו של בית משפט זה היא שככלל, כאשר מתקיימת פגיעה בזכות חוקתית שאינה פגיעה של מה בכך, עוברת הבחינה החוקתית מן השלב הראשון, שלב הפגיעה, לשלב השני – קרי, בחינת ההצדקה לפגיעה במסגרת מבחני פסקת ההגבלה.

מכל מקום, בנסיבות העניין שלפנינו, החוסר בתשתית עובדתית בנוגע לאופן פעילותה של מחלקת הסייבר, בצירוף החוסר בתשתית העובדתית בנוגע להתנהלותם של מפעילי הפלטפורמות המקוונות, הנובע במידה רבה מאי-צירופם לעתירה (בפרט בשאלה מהי מידת החשיבות שהם מייחסים לעובדה שפניות היידוע מוגשות על ידי מחלקה בפרקליטות מדינת ישראל) – כל אלה מובילים לגישתי אל המסקנה לפיה בנקודת הזמן הנוכחית לא ניתן להכריע בשאלה אם פעילותה של מחלקת הסייבר גוררת פגיעה בחופש הביטוי או בזכות הטיעון ובזכות להליך הוגן.

ובמילים אחרות, נוכח התמונה החלקית של העובדות הצריכות לעניין שהוצגה בפנינו, ונוכח היעדרם של מפעילי הפלטפורמות המקוונות כבעלי דין בעתירה, לא ניתן, לגישתי, לברר את השאלות המהותיות המתעוררות בה ואין מנוס מדחייתה על הסף.

צו זה מטיל מיגבלות שונות על ואנונו, שעיקרן: חובת דיווח למישטרה 36 שעות מראש בטרם החלפת מקום מגורים; איסור על המצאות ללא אישור מראש בטווח של 300 מטרים מרשימת מעברי גבול, נמלי תעופה וכיוצא באלה שדרכם ניתן להגיע אל מחוץ לישראל; איסור כניסה ללא אישור מראש לאחת מהנציגויות הדיפלומטיות הזרות בישראל; איסור על קיום קשר עם אזרחים או תושבים זרים, למעט שיחה מזדמנת פנים אל פנים שאורכה לא יעלה על 30 דקות, ולמעט התכתבות באמצעות האנטרנט ברשת חברתית מוגדרת מראש ובתוך חלון זמנים דו שבועי קבוע מראש.

לשיטתם, המשך הטלת המיגבלות על ואנונו חיוני לשם שמירה על בטחון המדינה, שכן קיימת היסתברות גבוהה ברמה קרובה לוודאות, שאם יוסרו המיגבלות המוטלות על ואנונו הוא יפעל לחשיפת המידע הסודי הידוע לו. מסקנת המשיבים כי קיימת היסתברות של קירבה לוודאות שואנונו יחשוף מידע סודי, נסמכת בין היתר על פוסטים שפירסם בחשבון הפייסבוק שלו שבהם היתייחס ליכולות הגרעין של ישראל (שפורסמו כולם לפני פסק הדין ב-בג"ץ 6335/20, היא העתירה האחרונה שהוגשה על ידי ואנונו); וכן על הפרות חוזרות ונישנות של המיגבלות המוטלות עליו, שבגין אחדות מן ההפרות אף הועמד לדין והורשע בשנת 2017.

ראש המלמ"ב היתייחס לאפשרות שואנונו יחשוף מידע רגיש זה ברבים, וציין שפעולותיו של ואנונו בשנים האחרונות – ובהן הפרת המיגבלות המוטלות עליו, הענקת ראיונות בנוגע לעבודתו בקמ"ג, ופרסומים ברשתות החברתיות אודות עבודתו ומאבקו – אינן עולות בקנה אחד עם הצהרתו כי אין בכוונתו לפרסם בעתיד כל מידע על אודות עבודתו בקמ"ג. בהקשר זה הוסיף ראש המלמ"ב כי התייחסותו של ואנונו למיגבלות המוטלות עליו כטורדניות ומגוחכות, לצד תפיסתו את הפרות המיגבלות על ידו כהפרות טכניות בלבד, מעידות על נכונותו לעשות דין לעצמו; כלומר בראייתו של ואנונו, לנוכח היותן של המיגבלות טכניות ברובן, אין בהפרתן כדי לפגוע בבטחון המדינה.

...

לאחר שעיינו בכתובים ושמענו את באי-כוח הצדדים באריכות, ומשבחנו בעיון את החומר הסודי ואת חוות הדעת הגלויה, הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות.

ואנונו סבור שחוות הדעת הגלויה נסמכת על חששות ערטילאיים בלבד של גורמי הביטחון ואינה מציגה טעם קונקרטי להארכת המגבלות עליו; אולם אנו מצאנו את חוות הדעת מפורטת ומנומקת.

בהינתן כל האמור, התוצאה היא שאין עילה להתערבותנו בהחלטת המשיבים, והעתירה נדחית.

כמו כן, העדר המיגבלות על הפירסום ברשת החברתית מוביל לריבוי קולות אנהרנטי באופן שמפרה את שוק הדיעות ומאפשר למשתמשים להגיב במהירות על תכנים שעל-פי הנטען פוגעים בהם ("התרופה לדיבור הפוגע – היא דיבור נוסף" (רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר, פסקה 17 לפסק דינו של השופט א' ריבלין (12.11.2006).

בצד האמור לעיל נקבע במספר פסקי דין כי יש להחיל עמדה "מרוככת" יותר על תגוביות ביחס לפוסטים עצמם לאור חשיפתן הפחותה יותר: "הזכות לשם טוב ולכבוד אינה מתאיינת במרחב הוירטואלי ואין להסכין עם הילכדותה ברשת. יש לציין כי גם אם מתגברים על "מחסום האנונימיות" ומגיעים לשלב של הגשת תביעה נגד נתבע ידוע, שאלה היא האם ראוי להחיל את דיני לשון הרע הקיימים על פרסומים משמיצים באנטרנט (ראו למשל יובל קרניאל "אנונימיות ולשון הרע באנטרנט – בין חופש ביטוי להפקרות", פורסם באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה).

...

עניינה של התביעה בשיח נחות ומזלזל בין כל הצדדים להליך, "שפת ביבים" של ממש, אשר לצורך בחינת השאלות השנויות במחלוקת אין מנוס מלהציג את עיקרי חילופי הדברים כלשונן, למרות הסגנון הבוטה והירוד של כל הנוגעות בדבר.

התביעה כנגד הנתבעת 5 נדחית הואיל ואין בפרסום מטעמה משום לשון הרע או חוסה הוא תחת הגנת הבעת דעה.

על כן, אני מחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובעת הוצאות בסך של 2,000 ₪ וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 7,500 ₪.

בגין דחיית התביעה כנגד הנתבעת 4, אני מחייב את התובעת לשלם לנתבעת 4 הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 7,500 ₪.