מעשה הקשר האחד, נשוא האישום מספר שניים, כפי שתואר בכתב האישום וכפי שהוכח בעיקרי הדברים בפני הדרגה הראשונה, הוא כדלהלן:
באמצע שנת 1989 רכש המערער עשרים קילוגרם סם מסוכן מסוג הירואין בטורקיה, והעבירם ללבנון.
עוד דובר באותה התקשרות כי מדי פעם, ייבאו ארצה כמות של חמישה-עשר קלוגרם סם, אך המשלוחים יפוצלו לשניים-האחד בקו קפריסין-ישראל והשני בקוו מצרים-ישראל, וכל זאת כדי להפחית את ה"נזק" במקרה של תפיסת הסם.
עיינתי בתמליל ולמקרא הדברים ברור בעליל כי שני הנושאים ונותנים באותה שיחה-המערער וג'ולאנ-מצויים היטב בעסקי סמים, קשרים ענפים להם ברשתות להברחת סמים בחו"ל ובישראל, וכי מקובל על שניהם לפעול יחדיו לייבוא הסמים, נשוא האישום השני, ארצה.
כקנה מידה לעונש הראוי ראה השופט המלומד את העונש שנגזר על ג'ולאני, שלפי ניסוחו של השופט הוא "רב מג ביבוא סמים לישראל".
השופט המלומד בדרגה הראשונה סבר שאין להטיל על המערער עונש העולה על זה שנגזר על ג'ולאני, ומתאים יותר שהעונש יהיה בדומה לעונשים שהוטלו על לקוחות אחרים של ג'ולאני שייבאו סמים וסחרו בהם, אך בכמויות קטנות בהרבה מאלה שבמוקד מעשי הקשר דנן.
...
השופט המלומד שקל לכאן ולכאן את טענות הסניגור והפרקליט, ולא ראה לייחס משקל לטענה שהסמים בסופו של דבר לא הובאו לישראל, שכן לא היו ראיות בפניו לענין זה, לא לכאן ולא לכאן.
חזר הסניגור המלומד ועמד על כך, שהרי שבסופו של דבר לא יצא מכל קשירת הקשר דבר של ממש והסם לא הובא ארצה.
נראה לנו כי השופט המלומד לא נתן ביטוי בגזר הדין לעובדה שחלפו ועברו כשנתיים וחצי מאז קשירת הקשר ועד למעצרו של המערער.
