ברם, אין להבחנה זו משמעות בקשר להתיישנותן של "עבירות הרישום", משום שהיא מיתעלמת מן העובדה שעבירות הרישום מהוות חלק בלתי נפרד מ"פרשת הגניבה" נשוא התלונה והחקירה; ומשהופסק מרוץ ההתיישנות לגבי "פרשה" זו על ידי הגשת התלונה וקיום החקירה – הופסק המרוץ גם לעניינן של "עבירות הרישום". כידוע, אחד הטעמים המרכזיים העומדים בבסיס הוראת ההתיישנות במישור הפלילי הוא, שהגשת אישום תקופה ממושכת לאחר ביצועה של עבירה מקשה על הנאשם לאסוף את הראיות הדרושות לו להגנתו.
הוא הפנה לשני פסקי דין מרכזיים – האחד שבו נגזר עונש של 18 חודשי מאסר בגין כך שהנאשמים סיפקו דירה לצורך ביצוע עסקת סמים, ובשני נגזרו 24 חודשי מאסר כעונש מוסכם בגין מתן רכב לבצוע עבירות אלימות (ת"פ 18075-05-13 מדינת ישראל נ' מחמיד (7.4.14); 45191-09-14 אגבארייה נ' מדינת ישראל (20.7.15)).
בעיניינו של נאשם 2, מנהל באירגון הפשיעה שתמך במילחמה ואשר חלקו בעבירה היה במימון הארוע, נקבע מיתחם ענישה בין 14-17 שנות מאסר ואילו לנאשם 10, חייל זוטר באירגון שחלקו המסייע בעבירה זו היה קטן יחסית – בכך שהיה לצידו של ה.צ בעת הכנת המטען והעבירו לידי מבצע העבירה – נקבע מיתחם שבין 8-10 שנות מאסר.
במקרה שלנו כבר נקבעו מיתחמי ענישה לגבי נאשמים אחרים שהורשעו בתיקנו באותה עבירה, הם נאשמים 2 ו-10 ואלה אמורים לשמש אמת מידה, תוך הבחנה בין חלקם ומיהותם, לחלקו של הנאשם.
הפעלת המטען הובילה לפיצוץ עוצמתי שגרם להירצחם של שלושה אזרחים תמימים: רחמים צרויה, ז"ל בן 43; משה מזרחי, ז"ל בן 28 נפתלי מגד, ז"ל בן 19.
...
הנושא זכה להתייחסות בע"פ 4209/14 הנ"ל בעניין קרן, שם נקבע על ידי בית המשפט:
"מלשונו של סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי עולה כי בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בהריגה מקום שכתב האישום ייחס לנאשם עבירת רצח, ובלבד שעובדותיה של עבירת ההריגה הוכחו לפניו ושניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן. סעיף 185 לחוק מוסיף נדבך נוסף לעיקרון זה וקובע כי טענת חוסר סמכות עניינית – שהיא בעצמה טענה מקדמית המנויה בסעיף 149(2) לחוק – אינה מהווה מחסום מפני הפעלת הסמכות המופיעה בסעיף 184 לחוק. בענייננו, אין חולק כי עבירת הרצח בה הואשם המערער לא התיישנה, ומכאן מתעוררת השאלה האם התיישנות עבירת ההריגה מציבה מחסום דיוני המונע את הפעלת הסמכות הקבועה בסעיף 184 לחוק? המשיבה טוענת כי התשובה היא שלילית, ודעתי כדעתה. לטעמי, צודקת המשיבה בטענתה כי ניתן לבצע גזירה שווה בין טענת הסמכות העניינית לבין טענת ההתיישנות ולקבוע כי מקום שבו טענת חוסר סמכות עניינית לא תוביל למניעת הרשעה בעבירת הריגה, כך גם לא ראוי כי טענת התיישנות תוביל למניעה שכזו. מסקנה זו נכונה בפרט משלא הועלו טענות לפיהן המשיבה האשימה את המערער ברצח רק כמהלך טקטי שנועד לעקוף את מחסום ההתיישנות. בהיעדר חשש שכזה, דומה כי אין הצדקה לכך שטענת התיישנות – שהיא כזכור טענה דיונית ולא מהותית – תמנע מבית המשפט להרשיע בעבירת ההריגה לאחר שעובדותיה כבר הוכחו לפניו".
הרציונל מאחורי דברים אלה בהחלט מתקיים במקרה שלנו.
אכן אין חולק שהנאשם ניהל ומנהל אורח חיים דתי, אך בעובדה זו בלבד אין כדי לבסס מסקנה שלפנינו אדם שהשתקם בכל מישורי חייו, כנטען על ידי ההגנה.
לסיכום עונשו של הנאשם:
בדומה לנאשמים אחרים, נגזור על הנאשם עונש אחד כולל שלצורך קביעתו יילקחו בחשבון מתחמי הענישה שנקבעו לגבי כל אישום/אירוע ומיקומו של הנאשם בתוך מתחמים אלה, תוך חפיפה חלקית ביניהם.
שי יניב, שופט
סגן נשיא
אנו גוזרים, אפוא, על הנאשם את העונשים כמפורט בסעיף 7.6 לחוות דעתה של השופטת רביד.
