ועיין באוסף פסקי דין (ורהפטיג ח"א עמ' קנ) שהביא פסק דין מתאריך כ"ד בניסן תש"ז בתיק 1/15/707 מבית הדין הגדול בהרכב הרבנים הראשיים לישראל הרה"ג י א. הרצוג, בצמ"ח עוזיאל והרה"ג א.מ.י וילקובסקי זצ"ל, ונעתיק חלק מהפסק:
"מוטעית היא ההנחה כאילו תקנת הרבנות מבוססת על החיוב המוסרי של צדקה גרידא. לפי האמת אין הדבר כן, אלא התקנה בעצמה יוצרת חובה משפטית עצמאית גמורה, שהיא איננה נובעת מדיני צדקה כלל ואיננה מוגבלת, אפוא, על ידי ההקף המצומצם של דיני צדקה. תקנת הרבנות הראשית באה להעלות את גיל הילדים, שהאב חייב במזונותיהם, ולא מדין צדקה לעניים, אלא מדין חובת האב למזונות בניו ובנותיו, שכל המונע עצמו או מישתמט מזה, הרי הוא חוטא לגבי ילדיו והורס חיי המשפחה בישראל, ואסור לו לאב לנער חצנו מחובה אבהית זאת ולהטילה על הציבור או על האם."
עיין גם בפסקי דין רבניים (ח"ג עמ' 172) ובו כתבו הרה"ג י.מ. בן מנחם, י. הדס וי. ש. אלישיב זצ"ל וזה לשונם:
"ראה בפס"ד של ביה"ד הגדול לערעורים תיק תשי"ט /14 האומר: גם לפי תקנות הרבנות הראשית משנת תש"ד לחייב את האב לפרנס את ילדיו עד הגיל של חמש עשרה שנה נראה שבמקרה ויש רכוש להילדים אין חיוב על האב לפרנס אותם עיין בסעיף ג' בתקנות הנ"ל [..'] מתוך הדברים האמורים לעיל יש להניח כי התקנה לחייב את האב בחיוב משפטי גמור ולכופו בממונו לפרנס את בניו ובנותיו עד הגיל של חמש עשרה שנה, הוא לילדים כאלה דלית להו מגרמייהו כלום, והמה תלויים בחסדי אביהם, לא כילדים שפרנסתם מובטחת [..'] ומעתה יש לידון שבמקרה דנן אין לחייב את המערער [..'] הואיל וביתרת הסכום חייבת האשה לשלם עבור הילדה ויש להילדה ממי לגבות ודינה כאילו יש לה ממון."
גם בפסקי דין רבניים (ח"ב עמ' 92) בפסק דינם של הרה"ג א. גולדשמיט, י. קוליץ וש. מזרחי זצ"ל כתבו:
"אשר לתקנת הרבנות הראשית לארץ – ישראל משנת תש"ד במזונות ילדים מאחרי שש עד חמש עשרה, לא מוזכר בה חיוב במקרה שיש לילד להיתפרנס משלו – ואין לידון על פי תקנה יותר מהמפורש בה. בהקדמתם מסבירים כבוד הרבנים הראשיים לארץ – ישראל את הצורך בתקנה, נוסף לדין צדקה, כי סכנות גדולות צפויות להם [..'] אם פרנסתם לא תהיה מובטחת – וזה שייך רק באין לילד משלו, ולפי זה משמעותה של תקנה זו אינה מעין חיוב שלפני שש, אלא כפיה על החיוב הקיים מתקנת חכמים אחרי שש."
ובפסקי דין רבניים (ח"ז עמ' 151) כתבו הרה"ג ש.ב. ורנר וע. אזולאי זצ"ל וזה לשונם:
"מסקנת הדברים כי חובת האב לזון את בניו הקטנים עד גיל שש אף כשהם בעלי רכוש ויכולים להיתפרנס משלהם. אולם אחרי גיל שש, שאז האב חייב לפרנסם מתורת צדקה, החיוב אינו אלא כשאין להם משלהם, אבל כשיש להם רכוש שיכול לפרנסם, אין חובה על האב לפרנסם ולתת צדקה למי שאינו נצרך לכך. הלכה זו ברורה ואין חולק עליה.
"
מדברי הרה"ג הרב שאול ישראלי זצ"ל עולה שהאב והאם שוים מדין הצדקה מעל גיל שש. אך יש לומר שיש הבדל בין חיובו של האב מעל גיל שש ובין חיובה של האם, על אף שיוצא מדבריו ששנייהם חייבים בשווה במזונות ילדיהם מעל גיל שש וזאת מדיני צדקה, וזאת במקרה בו האב מרויח הרבה יותר מהאם וגם אם נחייב את האב במזונות הילדים וחלק זה יתוסף למשכורתה של האשה וחלקה של האשה יהיה בערך כנשאר בידי האב אז במקרה זה לא נוכל לחייב את האשה להישתתף במזונות הילדים כשהם מעל לגיל שש. אך אם האשה מרויחה יותר מהאב או משכורתם זהה, מדוע לא נחייב את האם אף היא להישתתף במזונות הילדים כשהם מגיל שש? למה שהאם תחיה ברווח ובהצלה ואילו האב יחיה בצמצום ולא ברווח? אם האם על פי אפשרותה תשתתף אף היא במזונות נקבל מצב ששנייהם יחיו בנחת ולא בצער ברווח ולא בצמצום.
בשנת 2013 פסק כבוד השופט יהורם שקד מבית המשפט לעינייני מישפחה רמת גן (בתיק המסומן תמ"ש 49165־10־10), בתיק מזונות שבו היתקיימה משמורת משותפת והכנסתה של האם הייתה שווה להכנסתו של האב ואף עלתה עליה, שאין הצדקה לחיוב האב במזונות וכך כתב:
"אין כל סיבה, לפי הדין העברי, שצרכי הקטינים ישולמו דרך האם תוך מתן שליטה לאם על כספי הקטינים. הגם שעל פי הדין העברי, חייב אב לשאת לבדו בצרכיו ההכרחיים של קטין עד גיל 15, אין הדין העברי מטיל חובה על האב לשלם לידי האם עבור צרכים אלה כבררת מחדל, תוך היתעלמות מנשיאתו הישירה בצורכי הילדים. חובתו של האב לזון את ילדיו, כשמה כן היא. חובה זו מתקיימת בין האב לבין ילדיו, כך שמחד, על האב קמה החובה לזון את הילדים, ומנגד, לילדים קמה הזכות להיות ניזונים ממנו […] החובה לשאת בצרכיהם ההכרחיים של קטינים חלה במלואה על האב, על פי דינו האישי של האב, כפי שפורש על ידי בית המשפט העליון, וזאת מבלי להביא בחשבון את שאלת המשמורת וחלוקת השהייה. עם זאת, יש להביא בחשבון כי האב נושא בחלק מצרכיהם של הילדים – עת הילדים שוהים אצלו – באופן ישיר […] טול מקרה בו ילדים שוהים במשמורת האב. במקרה זה, ברור כי האב הוא הנושא במזונותיהם באופן ישיר ולכן לא תישמע טענה כי חלה עליו חובה לשלם לידי אדם אחר כספים לצורך מימון המזונות, בהם הוא נושא ממילא. החיוב לשלם דמי מזונות לידי אדם אחר, קם רק כאשר אותו אדם מוציא כספים או משאבים לשם כסוי מזונות הילדים, או חלקם […] לא יכול להיות חולק כי לחלוקת זמני השהות של הילד בין הוריו ישנה השפעה על אופן הנשיאה בין הוריו. הואיל והדין האישי מטיל, כאמור, על האב חובה אבסולוטית לשאת בצרכיו ההכרחיים של ילדיו, יש להביא בחשבון את אותם צרכים בהם נושא האב ממילא עת הילדים שוהים עמו. לא הרי הוצאותיו הישירות של אב במזונות ילדיו, אשר אותם אין הוא רואה כלל או לעתים נדירות בלבד, כהרי הוצאותיו הישירות של אב במזונות ילדיו אשר מחצית מזמנם שוהים הם בביתו וניזונים ממנו".
בדצמבר 2013, פסק השופט יעקב כהן מבית המשפט לעינייני מישפחה בראשל"צ (תמ"ש 16785־09־12 ל.ר ואח' נ' ד.ר) שגבר לא ישלם מזונות לגרושתו מאחר שהם משתכרים סכומים דומים וחולקים את המשמורת.
...
במקרה של משמורת משותפת בהם האב נשא באופן ישיר בחלק ממזונות הקטינים וזאת בזמנים שבהם הם מצויים במשמורתו, הופחתו דמי המזונות ב־25% על ידי כב' השופטת יעל וילנר מביהמ"ש המחוזי בחיפה (בע"מ מחוזי חיפה 318/05 מיום 30.1.06), שכתבה בסעיף 15 לפסק הדין:
"ככלל, בשים לב לאמור לעיל, ולמכלול השיקולים הרלבנטים אותם יש לשקול במקרים אלה, ומבלי לקבוע מסמרות בעניין, נראה לי נכון להעמיד את שיעור ההפחתה במזונות האב במקרים של משמורת משותפת, בכ־ 25% מסכום המזונות שהאב היה מחויב בו, לו היו הקטינים נתונים למשמורתה הבלעדית של האם.
לכל האמור לעיל יש משמעות כלכלית וכשבאים לדון בגובה מזונות יש להביא בחשבון גם נתונים אלו,
לדעת בית הדין, אין ספק שבבואנו לחייב מזונות ולקבוע מה גובה דמי המזונות שיש לשלם, בעת קיום משמורת משותפת, יש לבדוק ולבחון היטב האם מתקיימים בין ההורים פערים כלכליים משמעותיים, שאם נחייב צד זה יפגע הצד השני, משכך, יש לאזן את גודל החיוב של דמי המזונות בתוספת ההשתכרות בזהירות רבה, וזאת כדי למנוע כל פגיעה בטובתם וברווחתם של הקטינים, אין ספק שהאב חייב לשאת בצרכיהם ההכרחיים של ילדיו הקטינים, אבל בבואנו לחייב בדמי מזונות יש להביא בחשבון את ההוצאות שמוציא האב כאשר הילדים נמצאים אצלו במחצית הזמן ובזמנים שווים כפי שהם אצל האם, בכלכלת הילדים ביגוד, בילויים והוצאות המדור, כל זמן שאכן האב נושא הן בכלכלת ילדיו והן בצרכים הרגשיים והפיזיים, ואין הילדים מוזנחים ומוטלים ברחובות ואינו מתאכזר לילדיו כלשון תקנת הרבנות, יש לראות בזאת כחלק מתשלום המזונות שהיה אמור לשלם עבור ילדיו לאם בלא משמורת משותפת.
לסיכום נראה לומר שבילדים גדולים הנמצאים במשמורת משותפת אמיתית חיוב המזונות של האב אינו מדין חיוב המזונות הבסיסי אלא מדין צדקה, ומשכך, יש להביא בחשבון מספר גורמים כאשר באים לחשב את סך המזונות המוטלות על האב מדין צדקה.
