הבחנה בין הבעת דעה לקביעת עובדה בעוולת לשון הרע

ואם הביע המחוקק את דעתו, בסעיף 27(3) לפקודה, כי אין לחייב את הנתבע בעוולה של כליאת שווא בנסיבות הנתונות, סימן הוא, כי גם לגבי העוולה של הפרת אותה חובה חקוקה, שבגללה הייתה הכליאה ל"כליאת שווא", זכאי הנתבע לחסות בצלה של אותה הגנה.

אשר לשאלה האם מיתקיים ביחס לעוולת פירסום לשון הרע הסדר שלילי, דומני כי יש להבחין בין ההגנות השונות המופיעות בחוק ואשר החוק עצמו מבחין ביניהן.

לאור איבחנה זו דומני כי נכון יהיה לומר שלהבדיל מהגנות סעיפים 15-14 אשר אינן מצביעות על הסדר שלילי כולל המונע הגשת תביעה מכח עוולה אחרת על בסיס אותן עובדות שתביעה בעילת פירסום לשון הרע נדחתה בעטיין, שונה המצב ביחס למקרים עליהם חלה הגנת סעיף 13 לחוק שאותם מצא המחוקק לנכון לתאר כפרסומים מותרים אשר כלל לא ישמשו עילה לתביעה לאו דוקא במשפט בגין לשון הרע ולגבי הללו חל הסדר שלילי כאמור.

האמור עד כאן מוליך למסקנה כי ביחס לענייננו חלים הן הסדר שלילי והן חפיפה מלאה בין העובדות עליהן בוססו עילות לשון הרע ורשלנות בכתב התביעה ועל כן יש להחיל את כלל הדחיקה ולקבוע כי מאחר שחלות על התביעה בעילת לשון הרע ביחס לעובדות מקרה זה הוראות סעיף 13(5) לחוק לא ניתן לתבוע בגין אותה תשתית עובדתית מכח עוולת הרשלנות.

...

לטענת המבקשת ההגנה חלה גם אם יתברר בסופו של דבר שפתיחת תיק ההוצאה לפועל היתה שגויה, נוכח הפסיקה ביחס לתחולת הגנה זו. באשר לעילת התביעה בגין קבלת דבר במרמה ופיצוי בגין הפרת חוזה טוענת המבקשת כי מדובר בעילה שעדיין לא נולדה מאחר שלא קבלו מאומה מכח אותו שטר בשלב זה. עתירת המבקשת לעיכוב ההליך נשענת על העובדה שההתנגדות לביצוע השטר אמורה להידון לפני כב' הרשם הבכיר חג'וג' כאשר מדובר בעניין שר לטענתם בינו לבין ענייננו מתקיימת חפיפה מלאה.

האמור עד כאן מוליך למסקנה כי ביחס לענייננו חלים הן הסדר שלילי והן חפיפה מלאה בין העובדות עליהן בוססו עילות לשון הרע ורשלנות בכתב התביעה ועל כן יש להחיל את כלל הדחיקה ולקבוע כי מאחר שחלות על התביעה בעילת לשון הרע ביחס לעובדות מקרה זה הוראות סעיף 13(5) לחוק לא ניתן לתבוע בגין אותה תשתית עובדתית מכח עוולת הרשלנות.

בנסיבות אלה דין התביעה לפיצוי בעילת הפרת חוזה להמחק על הסף.

סיכום לאור האמור, התביעה במלואה מסולקת על הסף, כאשר העילה בגין עצם פתיחת תיק ההוצאה לפועל – אם מכח עוולת פרסום לשון הרע ואם מכח עוולת הרשלנות – נדחית על הסף וביחס לעילות הנוספות נמחקת על הסף.

תמצית טענות הצדדים- התובעת טוענת כי תגובת הנתבע נעשתה מתוך כוונה ברורה להזיק לה ולפגוע במשלח ידה, הפירסום פגע בשמה בטוב ובעסקיה בפרט משום שהיא מוּכרת ולכן התגובה עומדת בתנאי סעיפים 1 ו-2 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 ומקימה עילת תביעה ללא הוכחת נזק (ס' 7א לחוק הנ"ל), ואף בתנאי עוולת הרשלנות לפי סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

בפסיקה נקבע כי הפירסום נבחן עפ"י מבחן אובייקטיבי, דהיינו כיצד נתפס הפירסום בעיני האדם הסביר, האם כהבעת דיעה לגיטימית או שהיה רואה בו משום לשון הרע (ר' ע"א 740/86 יגאל תומרקין נ. אליקים העצני, פ"ד מג (2) 333).

טיבו וסיווגו של פירסום, כקביעת עובדה או כהבעת דיעה, נקבע על פי מהותו הבסיסית, היינו זו הנלמדת ממשמעותו הכוללת בעיני קורא סביר, ואין הוא מאבד מעמדו כפרסום של הבעת דיעה, רק בשל כך שנשתרבבה לתוכו עובדה כלשהיא (ר' ע"א 723/74 הוצאת עתון הארץ בע"מ ואח' נ' חברת החשמל בע"מ ואח', פ"ד לא (2)281).

בחינת השאלה האם מדובר בהבעת דיעה או בפירסום עובדתי היא בחינה משמעותית משום שהטעם לאבחנה בין עובדה לדיעה, ולהגנה המוגברת על הבעת דיעות, נובע מהמהימנות הגבוהה יותר שהקורא מייחס לעובדות, להבדיל מיחס הקורא כלפי דעותיו של המפרסם.

...

דיון והכרעה- לאחר ששקלתי בטענות הצדדים, שמעתי עדותם לפני, עיינתי בראיות שהוגשו, ומתוך הדין הקיים הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות כפי שיובהר להלן.

השאלה המשפטית העומדת להכרעה היא האם דבריו של הנתבע מקימים את עוולת לשון הרע בהתאם לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, כאשר המסקנה המתקבלת היא כי אין הדברים כך, ואף לא שוכנעתי כי מתקיימים התנאים לייחוס עוולת הרשלנות לנתבע (זאת אף מלבד העדר הוכחת נזק, כמתחייב).

" מכל המקובץ עולה כי לא הוכחו בפני התנאים הנדרשים לחיוב הנתבע בדין, בין אם מכוח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 ובין אם מכוח עוולת הרשלנות, ועל כן התביעה נדחית.

התובעת תשלם הוצאות הנתבע בסך 350 ₪.

ההבחנה בין הבעת דיעה לבין הצהרת עובדה: בעיניין שוקן היתייחס כב' הנשיא (כתוארו אז) א' ברק, בין היתר, לשאלה מה דינו של מאמר שאינו מתיימר להציג עובדות, אך מציג אדם בצורה השמה אותו ללעג, והאם קמה לאותו אדם זכות תביעה בגין עוולת לשון הרע? בהקשר לשאלה זו, אמר כב' השופט א' ברק את הדברים הבאים: "הרקע לכתבה היא התבטאותו של הרציקוביץ', המדמה את העיתונאים המסקרים את תחום הספורט לעכברים. הכתבה היא הבעת דיעה חריפה ובוטה על התבטאות זו, הנוקטת דרך משל, ולפיה בהתבטאותו הפך הרציקוביץ' למה שיצא נגדו. ברי כי הכתבה אינה מתיימרת להציג עובדות. למרות מקצת טענות הרציקוביץ' נהיר, לפי לשון הטקסט, מבנה חלוקת הפיסקאות והרקע לכתבה, כי קורא סביר לא ייחס להרציקוביץ' את אותן סצנות מיניות המיוחסות ללורדים. על-כן הכתבה משתייכת באופן כללי לפרסומים שהם הבעת דיעה. הבעת דיעה נתפסת, בעיני האדם הסביר, כפוגענית פחות מהצהרת עובדה. בנגוד לפירסום עובדה אשר מתיימר לדיווח על היתרחשות שארעה במציאות, ברי כי הבעת דיעה מציינת את רשמיו של המפרסם. מכאן פתוחה הדרך של כל קורא וקורא לגבש עמדתו האישית." "מבחינה פרשנית המשקל של חופש הביטוי מתחזק כאשר עסקינן בביטוי כגון ביקורת, סאטירה, פארודיה, טור דיעות, שמטרתו בעיקר לעורר ויכוח צבורי, אך הוא חף מיומרה להציג אמת עובדתית. כאשר מדובר בהבעת דיעה מסוג זה, הגבלת חופש הביטוי פוגעת בצורה קשה בקיומו של "שוק רעיונות" חופשי, בצורך להגשמה עצמית ובלב לבו של השיח הדמוקרטי.

בתא"מ 62021-03-19 קלצ'קין נ' גלולה (נבו, 2022) התקבלה תביעת לשון הרע בגין פירסום, בהקשר של בחירות מוניציפאליות, לפיו התובע, כמנהל הבחירות, ואחרים "פעלו באופן עברייני כמו ארגון פשע, לא פחות, להטיית תוצאות הבחירות". בפסק הדין נקבע כי מדובר בפירסום המתיימר להציג אמת עובדתית בדבר היותו של התובע חלק מהתארגנות עבריינית לזיוף הבחירות, שלא הוכחה בראיות, ואין מדובר בהבעת דיעה.

...

אולם יהיה נכון לומר, וגם בעניין זה מצטרף אני לדבריו של חברי הנשיא, כי לא ניתן לנתק את האמור בכתבה – על כל הדימויים הקשים הכלולים בה – מן ההקשר הכולל ומן הסוּגָה שמדובר בה. עסקינן בפולמוס חריף, אך בנסיבות המקרה נראה לי כי הוא חוסה בצלו של חופש הבעת הדעה".

כמו כן, גם אילו הגעתי למסקנה אחרת לגבי השלב הראשון של הניתוח המשפטי, עדיין התוצאה סופית היתה זהה, שכן חלקו הראשון של המשפט נשוא הדיון חוסה בצילה של הגנת הבעת דעה בתום לב על התנהגות הנפגע בתפקיד ציבורי, הקבועה בסעיף 15(4) לחוק, וחלקו השני של המשפט – חוסה תחת הגנת סעיף 15(10) לחוק, ש"הפרסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן", ביחס לדברי התובע על המפגינים.

על כן דין התביעה להידחות.

סוף דבר: התביעה נדחית.

השאלה האם עומדת לנתבעת הגנת סעיף 65 לפקודה, העוסק במקרה "שהתנהגותו של התובע היא שהביאה לידי האשם" תיבחן לאחר בחינת הגרסאות העובדתיות בדבר מה שהתרחש במועד ביקור הנתבעת במרפאת התובעת ובהתבסס על הממצאים בשאלה זו. המסגרת הדיונית בראשית הדברים אזכיר כי בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' אילון לוני הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558, 568 (2004) (להלן: "עניין שוקן") הציג בית המשפט העליון את שלבי בחינת תביעה בגין לשון הרע כדלקמן: "ניתוח ביטוי במסגרת עוולת לשון הרע נעשה בארבעה שלבים: בשלב הראשון, יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר ... בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת ... בשלב השני, יש לברר, בהתאם לתכלית החוק לאיזונים חוקתיים, אם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו ... בשלב השלישי, בהנחה שעברנו את המשוכה השנייה, יש לברר אם עומדת למפרסם אחת ההגנות המנויות בסעיפים 15-13 לחוק. השלב האחרון הוא שלב הפיצויים. ודוק: "האיזון החוקתי בין הזכות לשם הטוב ולפרטיות לבין הזכות לחופש הביטוי משתרע הן על קביעת האחריות (בנזיקין ובפלילים) בגין לשון הרע והן על קביעת הסעדים הננקטים כאשר מתגבשת האחריות" .

בהלכה הפסוקה נקבע עוד כי כאשר מדובר בהתבטאות שעניינה הבעת דיעה אישית, להבדיל מהתיימרות לקביעת אמת עובדתית, הנטייה בפסיקה היא שלא להגביל את חופש הביטוי על מנת שלא לפגוע בשיח הדמוקרטי הלגיטימי (עניין שוקן בעמ' 567-568; ע"א 323/98 אריאל שרון נ' עוזי בנזימן פ"ד נו(3) 245, 269-268 (2002)).

כלומר, מטרותיהן השונות של החלופות שנקבעו בסעיף 15, עשויות ליצור הבדלים בין תוכן דרישת תום הלב במקרים השונים .

...

בהקשר זה יוער כי חרף החלטתי בתום ישיבת ההוכחות לא הגישה הנתבעת את הסרטון לתיק בית המשפט על גבי החסן נייד או באמצעות הגשת קישור לסרטון ולכן התייחסותי לראיה זו מוגבלת למה שנאמר לגביה בפרוטוקול.

לפיכך ניתן, לכאורה, להתבסס על ההלכות שנקבעו לגבי העבירה הפלילית של פרסום לשון הרע" (וראו גם ע"א (מחוזי ת"א) 63784-06-16‏ שרלי צלקישוילי נ' אלטשולר שחם קופות גמל בע"מ (3.6.2018) פסקה 17; ע"א (מחוזי חיפה) 58682-12-20‏ האוניברסיטה הפתוחה - הלשכה המשפטית נ' יואב יצחק (20.4.2021) פסקה 18; ת"א (מחוזי מרכז) 50565-06-11‏ ספייס-יט בע"מ נ' ג.ג.י. ריהוט משרדי גלובל ישראל שותפות מוגבלת (28.7.2021) פסקה 208; ת"א (מחוזי חיפה) 57373-04-18 רמי חסון בע"מ נ' צביקה גנדלמן (30.12.2021) פסקה 441 ועוד רבים) כפי שכבר הבהרתי לעיל, סבורני כי אכן מדובר במקרה בו אף אם הועצם התיאור העובדתי לעומת המציאות ונטענו כלפי התובעת טענות עובדתיות שלא הוכחו וגם כאלה שהוכח כי אינן נכונות, מדובר בפרסום שבוצע על ידי מי שלפחות במישור הסובייקטיבי חוותה חוויה לא נעימה במפגשה עם התובעת ופרסומיה היו תגובות לחוויה זו שהתבססו על תסכולה ופגיעתה, אף אם לא בצדק או למצער לא בצדק גמור.

לאחר בחינת מכלול השיקולים שהובאו לעיל, נוכח העדר הוכחת נזק שנגרם לתובעת בשל הפרסום הראשון אך בה בעת נוכח היותו בעל פוטנציאל פוגעני והותרתו במשך זמן לא מבוטל, נוכח העובדה שלא מן הנמנע שחלק מרכיבי הפרסום משקפים את חווייתה הסובייקטיבית של הנתבעת ונכתבו בסמיכות זמנים להתרחשות בעוד היתה נסערת מן ההתרחשות ובשים לב למצבה הכלכלי והאישי שהוביל גם לייצוגה על ידי הסיוע המשפטי, סבורני כי יש מקום לפיצוי ברף הנמוך של סכום הפיצוי הסטטוטורי על פי סעיף 7א(ב) לחוק שיש בו במקרה זה כדי להשיג את תכליות הפיצוי באופן הולם לנסיבותיה הכוללות של פרשה זו. סוף דבר התביעה מתקבלת ביחס לפרסום הראשון בלבד.

הפועל היוצא מכלל האמור לעיל הוא שאני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בסך 12,000 ₪ ומורה לה לחדול מפרסומים דומים.

זוהי בקשה לקיים דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה (השופטים נ' סולברג, י' וילנר וא' שטיין) ברע"א 817/23 מיום 30.5.2023 (להלן: פסק הדין), אשר קיבל את בקשת רשות העירעור של המשיבה, דן בה כבערעור וקיבל אותו, פה אחד, בקובעו כי אין בפירסום המשיבה על אודות המבקש כדי להקים לה אחריות בשל עוולת לשון הרע.

בפרט, נקבע כי פירסום המשיבה אינו חוסה תחת הגנת תום הלב המעוגנת בסעיף 15(4) לחוק, השוללת את אחריותו של מפרסם בגין פירסום לשון הרע אם הפירסום נעשה בתום לב ואם "הפירסום היה הבעת דיעה על היתנהגות הנפגע בתפקיד שפוטי, רישמי או צבורי, בשירות צבורי או בקשר לענין צבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה היתנהגות". בהקשר זה נקבע כי הפירסום אינו בגדר הבעת דיעה אלא הצגת עובדה בדבר חברותו של המבקש באירגון פשיעה, וכי הפירסום חורג מגדר הבעת דיעה סבירה ומידתית כלפי איש ציבור בהקשר של שיח צבורי.

כמו כן, עמד השופט סולברג בהרחבה על ההבחנה בין הבעת דיעה לקביעת עובדה אשר הנה בעלת השלכה מהותית הן על עצם הקביעה אם מדובר ב"לשון הרע", והן על הקף ההגנה המוענקת לפירסום בחוק.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בפסק הדין ובטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

כפי שפורט לעיל, בית המשפט בחן את פרסום המשיבה בהתאם לאמות המידה והמבחנים שהותוו לעניין זה בפסיקה לאורך השנים, והגיע למסקנה כי בנסיבות המקרה הקונקרטי פרסום המשיבה חוסה תחת הגנת תום הלב המעוגנת בסעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע, והשוללת את אחריותה לפרסום לשון הרע.

אשר על כן, הבקשה נדחית.