הבחנה בין גניבה ושוד יסוד האלימות כגורם מרכזי

פסק הדין של בית המשפט המחוזי בהכרעת דינו מיום 18.9.2017 קבע בית המשפט המחוזי כי מותה של המנוחה נגרם ממספר גורמים חבלתיים שכללו חניקה, פצעי דקירה ומגוון חבלות.

הכרעה בסוגיה זו נעשית בראי נסיבותיו של כל מקרה, כאשר יש לתת את הדעת לשני שיקולים מרכזיים.

אין במעשיו כדי להצדיק הקלה משמעותית בעונשו שעה שמדובר במעשים חמורים אשר אינם מתלכדים זה עם זה. זאת ועוד, יש אף ליתן משקל לערכים המוגנים השונים העומדים ביסוד כל אחת מהעברות.

בנוסף, רשומו הפלילי של המערער מונה רשימה מכובדת של עבירות הכוללות גם עבירות אלימות: בתחילת דרכו העבריינית בשנת 2000 הורשע המערער פעמיים בעבירת העדר מן השרות שלא ברשות, ונדון למאסר בפועל לתקופה של 65 ימים; בשנת 2001 הורשע בעבירות תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ובאיומים ונדון בין היתר למאסר מותנה של שישה חודשים; בשנת 2003 הורשע בעבירות קשירת קשר לעשות פשע, ניסיון לפריצה, בהחזקת מכשירי פריצה ונדון בין היתר למאסר בפועל של שלושה חודשים; בשנת 2006 הורשע בעבירות סחיטה בכוח, תקיפה סתם, שוד מזוין וסחיטה באיומים ונדון בין היתר למאסר בפועל של שנה ושישה חודשים; בשנת 2009 הורשע בעבירות התפרצות וגניבה ונדון בין היתר ל-18 חודשים מאסר בפועל; בשנת 2011 הורשע בעבירות שוד והדחה בחקירה ונדון בין היתר למאסר בפועל של 50 חודשים.

כך בית המשפט גם ייחס את סימני המאבק שנמצאו על גופתה של המנוחה ל"פצעי הגנה", הן למעשה הרצח והן למעשה האינוס וזאת מבלי להבחין בין השניים.

...

באשר לאישום בעבירת מעשה סדום, נקבע שלא נמצא זרע בפיה של המנוחה ובהיעדר ראיה אחרת לקיומו של מין אוראלי מלבד גרסתו של המערער שנמצאה לא מהימנה, לא ניתן להרשיעו בעבירה זו. הצדדים לא טענו בסיכומיהם לאפשרות הרשעה ברצח לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), שעניינו רצח במזיד תוך ביצוע עבירה אחרת, על אף שעבירה זו יוחסה למערער בכתב האישום, ולכן הוא לא הורשע בעבירה זו. עם זאת, ציין בית המשפט כי לו היה נדרש לכך היה מגיע למסקנה כי התקיימו יסודות עבירת הרצח גם לפי סעיף זה. לאור כל האמור, המערער הורשע בעבירה של רצח בכוונת תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, ובעבירת אינוס לפי סעיף 345(א)(1) בנסיבות סעיף 345(ב)(3) לחוק העונשין, וזוכה מעבירה של מעשה סדום.

טענת המערער היא כי אין להחמיר אתו פעם נוספת ובמצטבר בעת ענישתו על האינוס בשל האלימות שביצע, לאחר שכבר הוטל עליו עונש מאסר עולם בגין הרצח בשל אותם מעשים אלימים, ולפיכך יש להפחית מהעונש שהוטל עליו בגין עבירה זו. אינני מקבל טענה זו. מעשי האלימות שבוצעו במהלך האינוס מצדיקים מענה גמולי נפרד מהעונש על מעשה הרצח לבדו.

על כן, מבלי שיש בכך כדי להפחית מחומרתם של אותם מעשים, מצאנו לנכון להורות ולו במקצת על חפיפה מסוימת של העונשים שהוטלו על המערער.

במאמר מוסגר יצוין כי אך לאחרונה נכנס לתוקף חוק העונשין (תיקון מס' 137), התשע"ט-2019, במסגרתו נוספה העבירה שבסעיף 301א לחוק אשר כותרתו "רצח בנסיבות מחמירות". הסעיף מונה נסיבות שבהתקיימותן העונש שעל בית משפט להשית על נאשם מורשע הינו "מאסר עולם ועונש זה בלבד". היחס בין הרשעה לפי סעיף 301א לחוק העונשין בגין "רצח בנסיבות מחמירות", לבין קביעה בגזר הדין לפי סעיף 30ב לחוק שחרור על תנאי שהרצח בוצע "בנסיבות חריגות בחומרתן" טרם נדון.

אדם הנכנס לסניף בנק ופונה באמצעות פתק לפקידת בנק בדרישה לקבלת כספים אינו מבקש כסף, אלא דורש כסף, כאשר ביסוד דרישה זו עומד איום כי אם הדרישה לא תיענה תופעל אלימות.

מכאן, שההבחנה המרכזית בין עבירת השוד לעבירת הגניבה היא בקיומו של "איום". כאשר מעשה העבירה כולל "איום לבצע מעשה אלימות באדם או בנכס" ניתן לייחס לנאשם עבירה של שוד, ואילו כאשר הגניבה מבוצעת תוך "הפחדה" שאין בה משום איום לנקוט באלימות, הרי שיש לייחס לנאשם עבירת גניבה בלבד, ולא שוד.

כך גם בע"פ 2678/12 אבו כף נ' מדינת ישראל (15.1.13) במקרה של שוד סניף דואר באמצעות פתק, קבע בית המשפט העליון (כב' השופט ס' ג'ובראן) כי "בית משפט זה חזר והדגיש את החומרה שבעבירת השוד, לאור יום, אף אם מדובר בפתק שהוגש לפקידת הדואר והגם שהשוד בוצע ללא נשק קר או חם. מעשה כזה, למרבה הצער, פוגע קשות בתחושת בטחון העובדים". באופן דומה גם בת"פ (מח' ת"א) 10331/98 מדינת ישראל נ' מזרחי (22.4.19) קבע בית המשפט (כב' השופטת ס' רוטלוי) כי האמירה לפקיד בנק שמדובר בשוד, מהוה כשלעצמה איום, אשר מצדיק הרשעה בעבירת השוד, ולא בעבירה של גניבה בהפחדה, וזאת כדלקמן: "מבחינת הנאשם, עצם השמוש במילה שוד נועד למטרה מסוימת, היינו לאיים, לגרום לחשש מפני פגיעה אפשרית בעתיד. על פי תפישתו של האדם הסביר, בודאי הקופאי הסביר בבנק, אדם המגיע אליו, דורש ממנו כסף, מגיש לו שקית כדי שימלאה, מאיץ בו, כל זאת על רקע הצהרתו כי מדובר בשוד, יש סבירות כי אם לא ימלא את מבוקשו, קיים חשש, שאותו אדם ינקוט באמצעי אלימות כדי להצליח במשימתו". כב' השופטת רוטלוי אף הבהירה בדוגמה שהציגה מהי "הפחדה" אשר מצדיקה הרשעה בעבירת גניבה בלבד, לעומת איום אשר מקים את עבירת השוד, כדלקמן: "יכולה אני לשער דוגמא הממחישה את ההבדל. יושב לו קשיש על ספסל בגן צבורי כשלידו מונח ארנק כסף. אדם מתקרב למקום ומשמיע רעש במכוון, שמבעית לשנייה את הקשיש ובאותו פרק זמן נוטל אותו אדם את הארנק ונמלט מן המקום. זוהי גניבה בהפחדה. ההפחדה נועדה לאפשר את הגניבה. לעומת זאת, אם יתקרב אותו אדם אל הקשיש ויאמר לו שאם לא יתן לו מיד את כספו הוא יפגע בו, זהו איום, שבסיטואציה הזו היה גורם לאדם מן היישוב להיבהל ולהרגיש מאויים, במיוחד שאין באפשרותו להמלט או להשיב מילחמה שערה. כאן מתמלאים תנאי העבירה של שוד, בהבדל מגניבה". כך גם בת"פ (מח' חי') 47888-01-16 מדינת ישראל נ' אברז'יל (5.10.16) קבע כב' השופט כמאל סעב כי במקרה שבו נאשם נכס לבנק, אמר לפקידה "זה שוד" ודרש לקבל כסף והפקידה עשתה כן, יש להרשיעו בעבירה של שוד.

דוקא בעבירה זו, בנסיבות של שוד באמצעות פתק, או במקרים שבהם הנאשם מכריז בעל פה "שוד", מדיניות המאשימה היא אחידה, להאשים בעבירת שוד, ולא בגניבה (זאת אולי במובחן מההבחנה שבין ניסיון שוד, דרישת נכס באיומים ותקיפה כדי לגנוב דבר – אשר אינן רלוואנטיות לתיק זה).

...

בסיכומו של דבר, לא שוכנעתי כי המאשימה פעלה משיקולים שאינם עניינים או כי יש במעשיה פגיעה בשוויון בין נאשמים במקרים דומים.

פגם או פסול בכתב האישום לאור המסקנות המתוארות לעיל, שלפיהן עובדות כתב האישום מגלמות עבירה של שוד, ושלא עומדת לזכותו של הנאשם טענת הגנה מן הצדק, הרי שמתבקשת אף המסקנה שלא נפל פגם או פסול בכתב האישום.

סוף דבר אשר על-כן, אני דוחה את טענותיו המקדמיות של הנאשם.

רקע ועובדות כתב האישום הנאשם הורשע על יסוד הודאתו בכתב אישום מתוקן מיום 17.11.2020 (להלן: "כתב האישום"), לאחר קיומו של הליך גישור, בבצוע עבירת תקיפה כדי לגנוב לפי סעיף 381(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין") ובעבירת גניבה לפי סעיף 384 לחוק העונשין.

כגורמי סיכון צוינו חומרת העבירה, עברו הפלילי בעיקר בתחום האלימות, היתמכרותו בעבר לאלכוהול והקושי להתמיד בתעסוקה באותה התקופה.

דברי כב' השופט ג'ורג' קרא בית המשפט המחוזי בת"פ 4107/09 מדינת ישראל נ' אבו רביעה סלאם (5.7.2009): "אעיר, כי קוי הגבול בין עבירת השוד לבין עבירה של תקיפה לשם גניבה אינם ברורים ובתי משפט שונים מצאו טעמים שונים להבחנה ביניהן (ראה לעניין זה ת"פ (ב"ש) 8201/02 מדינת ישראל נ' רביבו שם השתמש בית המשפט (כב' השופטת ו' מרוז באמת מידה של עצמת האלימות ומישכה כאלמנט המבדיל בין העבירות לעומת ת"פ (י-ם) 3123/02 מדינת ישראל נ' סברי שם קבע כב' השופט י' עדיאל כי האלמנט המאבחן הוא הערך המרכזי המוגן על ידי כל אחת מהעברות, ערך רכושי בעבירת השוד ושלמות הגוף ושלוות הנפש של הנתקף בעבירת התקיפה לשם גניבה. אציין גם, כי עבירת השוד לכשעצמה עוררה מחלקות וקושי ממשי ביצירת מבחן המסנן את המעשים הבאים בגדרה, כך ע"פ 5299/92 הררי נ' מדינת ישראל פד"י מט (3) 485)". עם זאת, בעת קביעת מיתחם הענישה וגזירת הדין אין להיתעלם מכך שעבירת התקיפה כדי לגנוב היא עבירת עוון שהעונש המירבי לצידה הוא 3 שנות מאסר, ולצד עבירת השוד שהיא עבירה מסוג פשע עונש מירבי של 14 שנות מאסר.

...

לאור השיקום המשמעותי שעבר הנאשם ותואר בגזר הדין, ומשך מעצרו ושהייתו בקהילה סגורה משך 11 חודשים, מצא בית המשפט להטיל עליו ענישה שיקומית בדמות צו של"צ למשך 250 שעות לצד צו מבחן למשך שנתיים ופיצוי למתלוננים, תוך שהופעלה התחייבות קודמת והוארך מאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד נגדו למשך שנתיים.

יחד עם זאת, בנסיבות חייו של הנאשם, גילו, מצבו המשפחתי והדרך השיקומית המשמעותית שעשה, החלטתי כי נכון יהיה לגזור את עונשו לתקופת מאסר בעבודות שירות תקופה קצרה מזו שבתחתית מתחם הענישה, תוך סטייה לקולא משיקולי שיקום, על מנת שלא להקשות על שיקומו יתר על מידה – תוך איזון של צרכיו השיקומיים והדרך הטובה שעשה עם שיקולי הלימה והרתעה.

בנוסף, לצד העונש שייגזר על הנאשם יוטל צו מבחן מעקבי כהמלצת שירות המבחן, לשם מעקב על המשך שיקומו בקהילה, ויש לזכור כי על פי התסקיר הנאשם אף משתתף בקביעות בקבוצת N.A. לאור כלל המפורט לעיל ובפרט ההליך השיקומי המטיב והמוצלח שעבר הנאשם, אני גוזרת עליו את העונשים הבאים: מאסר לתקופה של 3 חודשים שירוצה בדרך של עבודות שירות בהתאם להמלצת הממונה על עבודות השירות במועצה דתית נתיבות ברחוב חפץ חיים 404 בנתיבות.

משכך הואשמו הנאשמים בקשירת קשר לפשע יחד עם האחר לגנוב את כספי הפדיון, ביצעו מעשה אלימות כלפי המתלונן כדי להשיג את הכסף בצוותא חדא, ושדדו מהמתלונן 31,300 ₪ ובכך הורשעו.

מפרטי כתב האישום והכרעת הדין עולה כי לא נעשתה הבחנה בין הנאשם לנאשמת, אך ברור ואין על כך חולק, שאומנם עבירת השוד בוצעה בשליחותם של הנאשמים אך לא הם ביצעו אותה בפועל.

בת.פ. 25806-08-17 מדינת ישראל נ' פרז הורשע הנאשם על יסוד הודאתו בעבירה של שוד לפי סעיף 402(א) בשונה מענייננו.

בית המשפט קבע כי: "מובן מאליו, שאין דין שוד, המבוצע בנסיבות שבהן מבצעי-השוד פועלים מיוזמתם, מרצונם, ממניעיהם ומתוך כוונה להשיג לעצמם בצע-כסף כדין שוד המבוצע על-ידי מי שביצועו נכפה עליו בידי גורמים עברייניים באמצעים אלימים או באיום. בשני המקרים המעשה חמור; בשני המקרים הפגיעה בערכים המוגנים ובקרבנות הפשע קשה. עם זאת, הדין הפלילי (הדורש קיום יחס הולם בין חומרת מעשה-העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו) מבקש, כאמור, להיתחשב בנסיבות ביצוע העבירות, במניעי העבריינים וברמת אשמם טרם גזירת דינם. הדבר צפוי, כאמור, למצוא ביטויו בשרטוט מיתחם הענישה.

מידת הקרבה לסייג, שהיא כאמור שיקול מרכזי בסוגיית הענישה.

...

אף כי סבורני כי יש מקום להשית על הנאשמים ענישה מוחשית, במרכזו של מתחם הענישה, לנוכח נסיבותיהם האישיות ימוקמו הם בתחתית המתחם.

לאור האמור אני גוזרת על הנאשמים את העונשים הבאים: 24 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי המעצר של כל אחד מן הנאשמים.

הנני מורה על חילוט הרכב ששימש לביצוע העבירה, רכב מסוג מזדה 3 מספר רישוי 93-263-64 וכספי השוד שנתפסו ומצויים בידי היחידה החוקרת (20,840 ₪ ו- 2,064 ₪ נוספים).

הנאשם הורשע על יסוד הודאתו בכתב האישום המתוקן בת.פ 14709-10-22 (להלן: "כתב האישום הראשון") בעבירות של שוד בנסיבות מחמירות – עבירה לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין התשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין"), דרישת נכס באיומים כשהעבריין נושא נשק קר – עבירה לפי סעיף 404 סיפא לחוק העונשין, גניבה – עבירה לפי סעיף 384 לחוק העונשין ואיומים – עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

בסמוך לאחר הארוע האמור המתלונן פונה לקבלת טפול רפואי המרכזי הרפואי אסותא באשדוד (להלן: "ביה"ח"), שם אובחן כסובל מחבלות, המטומות, ושברים בגופו ובראשו - חבלות אשר נגרמו לו כתוצאה מתקיפתו על ידי הנאשם.

כפי שקבע כב' השופט רובינשטיין בע"פ 8660/10 פלוני נ' מדינת ישראל (17.5.11), עבירת השוד מאגדת בקירבה את הפן האלים עם הפן הרכושי, ויש בה איום מובנה לגופו, לכבודו, לקניינו של הקורבן, ולזכויותיו החוקתיות הבסיסיות.

אוסיף כי ביחס לעבירת השוד יש להבחין בין עבירות בדרגות שונות, ולעניין זה ראה עפ 1127/13 גברזגיי נ' מדינת ישראל (15.1.14).

בע"פ 4297/13 פלח חי נ' מדינת ישראל (17.3.14) נדחה עירעורו של נאשם אשר הורשע על יסוד הודאתו בעבירות של שוד לפי סעיף 402(א) (להבדיל משוד בנסיבות מחמירות לפי סעיף 402(ב)), החזקת סמים לשימוש עצמי והפרת הוראה חוקית.

מכתבי האישום השני והרביעי לא ניתן להבין זהות הגורם הזכאי לפצוי בגין ניזקי הגניבה, ומשכך אינני מחייב הנאשם בפצוי בגין המעשים שם. מכל המקובץ, לאחר ששמעתי טיעוני ב"כ הצדדים ולאחר שאיזנתי בין השיקולים השונים, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 48 חודשי מאסר בפועל בנכוי ימי מעצרו.

...

בע"פ 8660/10 פלוני נ' מדינת ישראל (17.5.11) נדחה ערעורו של נאשם אשר הורשע על יסוד הודאתו בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין.

מכתבי האישום השני והרביעי לא ניתן להבין זהות הגורם הזכאי לפיצוי בגין נזקי הגניבה, ומשכך אינני מחייב הנאשם בפיצוי בגין המעשים שם. מכל המקובץ, לאחר ששמעתי טיעוני ב"כ הצדדים ולאחר שאיזנתי בין השיקולים השונים, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 48 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו.

הנני מורה על הפעלת המאסרים המותנים מת"פ 35981-12-17 בחופף זה לזה (סה"כ 8 חודשים), באופן שירוצו במצטבר לעונש בתיק זה. סה"כ ירצה הנאשם מאסר בפועל לתקופה של 56 חודשים, בניכוי ימי מעצרו.