כאשר, בכל מקרה, המבחן הקובע אינו מה הבין או "הרגיש" המאוים, אלא מה צריך היה להבין "האדם הסביר", או כהגדרה המאוחרת "אדם מן היישוב".
ראה לעניין זה דברי הסיכום של השופטת ד. בייניש (כתוארה אז) בעיניין לם וכדלהלן:
"באשר לעבירת האיומים, הרי שמעצם טיבה, היא דורשת קיומו של מעשה איום המופנה כנגד המאוים, נפגע העבירה. כאמור, השאלה אם היתנהגות מסוימת, או מעשה כלשהוא, הנם בגדר איום אסור נבחנת מנקודת מבטו של "אדם מן היישוב" הנמצא בנסיבותיו של המאוים.
ראה לעניין זה, דברים שנאמרו שם בעמ' 303 מפי כב' השופט ג. בך, הן לעניין הקושי המוטל על התביעה להוכיח כוונה מעין זו והן ובעיקר, על מקום בו נאשם שותק ואינו מפרש דבריו וכדלהלן:
"לא למותר להוסיף כי ככל שמדובר באכיפת האיסור, הרי שביסודות העבירה ישנה אמנם הבחנה בין היסוד העובדתי, שהינו אובייקטיבי, לבין היסוד הנפשי, שהנו סובייקטיבי, אולם קיימת זיקת גומלין בין השניים במישור הראייתי. לפיכך, ומפאת הקושי להוכיח את צפונות לבו של המפרסם, ממילא לא יורשע המפרסם, ברובם, אם לא בכולם, של המקרים אלא על-פי "הנחת הכוונה" (או כמסתעף ממנה: "הנחת המטרה").
...
עוד ראה את שנאמר שם וכדלהלן:
"ואם בחקירתו ממלא המפרסם את פיו מים, וגם משהובא לדין בוחר הוא להחריש וכלל אינו מנסה ליישב את הפירסום הגזעני עם העדר מחשבה פלילית מצידו, רשאי בית המשפט לקבוע-על יסוד המסקנה הבלתי נסתרת הנלמדת מתוכנו של הפירסום – כי הפירסום נעשה מתוך מטרה להסית לגזענות. לא למותר להוסיף, כי בהיות המפרסם גם מחברו של דבר הפירסום יש משום חזוק נוסף למסקנה הנלמדת מתוכנו של הפירסום. פשיטא כי המחבר מיטיב לדעת, מכל אדם אחר, את מטרת הפירסום של חיבורו. ואם לשוא הוחשד והואשם כי פרסם את חיבורו במטרה להסית לגזענות, יעלה על דוכן העדים ויסביר מה הייתה מטרתו לאשורה; ואם יקבל בית המשפט את הסברו, או ימצא שיש בו כדי לעורר ספק בדבר כוונת ההסתה הגזענית שיוחסה לו בכתב האישום, יזכה אותו מאשמתו. אם המחבר נוצר את לשונו ואינו מעיד על מה שהיה בידו להעיד, המסקנה הנלמדת מתוכן הפירסום נותרת בעינה" (שם עמ' 262).
סוף דבר אפוא, אמליץ לחבריי לקבל את ערעורה של המדינה ולקבוע, כי המשיב ביצע את עבירת האיומים על היסוד העובדתי והנפשי שבה.
לפיכך, בהיתחשב במכלול השיקולים שפורטו בחוות דעתו של חברי, כב' השופט קולה (אב"ד) אני מצטרף לעמדת חבריי להרכב וסבור כי יש לקבל את הערעור על הכרעת הדין ולקבוע כי המשיב עבר עבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין.
