הבאת נאשם לבית משפט החובה לשחרר אותו לאחר הבאתו לבית המשפט

בית המשפט העליון דחה את ערעור הנאשמת על חומרת העונש, וזאת לאחר שהביא בחשבון כי הנאשמת ילדה את בתה במהלך תקופת מעצרה וצפויה להשתחרר כשנתיים וחודשיים לאחר הולדת בתה.

בהזדמנויות שונות הנאשמת תקפה את התינוקות ובין היתר טילטלה את התינוק; חבטה בראשה, בגבה ובישבנה של התינוקת; החזיקה בגב חולצתה של התינוקת, הרימה וטלטלה אותה ולאחר זאת חבטה בבטנה ובגבה; משסירבה התינוקת לאכול, ומשבכייה לא פסק, סטירה לה פעמיים בפניה ובראשה.

האפשרות לסטייה ממיתחם העונש ההולם משקולי צדק הוכרה בע"פ 4456/14 אביגדור קלנר נ' מדינת ישראל (29.12.2015) (להלן: "עניין לופוליאנסקי") שם נקבע כי: "יש לאפשר לבית המשפט לחרוג לקולה ממיתחם העונש ההולם בשל שקולי צדק. קביעת חריג זה נובעת מעיקרון המידתיות בענישה הנגזר מהחובה החלה גם על בית המשפט לפעול לפי חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו. קביעה זו, שבמסגרתה ניפתח פתח צר כאמור לעיל, יש בה מענה לצורך – המתעורר אמנם במקרים חריגים ונדירים – לגזור על נאשם עונש מחוץ למיתחם העונש ההולם למעשיו ולהגיע לתוצאה צודקת והוגנת במקרים פרטניים". עוד נקבע בעיניין לופוליאנסקי כי: "בבוא בית המשפט לשקול חריגה מטעמי צדק ממיתחם העונש ההולם, שומה עליו לאזן בין טעמי הצדק המצדיקים חריגה מן המיתחם לבין חומרת המעשים שבהם הורשע הנאשם. בקטגוריה שבה עסקינן יש לבחון אם עונש של מאסר בפועל עלול לסכן את חייו של מי שהורשע בדין או לקצר בצורה ניכרת את תוחלת חייו, ולהביא מנגד, כאמור, את חומרת המעשים שבהם הורשע. תוצאת איזון זה עשויה להיות שליחתו של הנאשם לעונש מאסר בפועל הנמוך מתחתית מיתחם הענישה שנקבע; או המנעות מהשתת מאסר בפועל, גם מקום שבו 'ריצפת' מיתחם העונש ההולם כוללת עונש מאסר בפועל, הכל לפי נסיבות המקרה" בית המשפט העליון קבע לא אחת כי חריגה משקולי צדק תיעשה במקרים חריגים, ובפרט כאשר יש בריצוי עונש מאסר כדי לקצר תוחלת חייו של נאשם.

...

מכל המקובץ, מצאתי למקם את עונש המאסר בפועל, שיש להשית על הנאשמת 2, קרוב לרף העליון של השליש התחתון של מתחם העונש ההולם שנקבע בעניינה.

פיצוי כספי לנפגעי העבירות לצד רכיבי המאסר בפועל והמאסר המותנה, סבורני כי יש הצדקה להטיל על הנאשמות תשלום פיצוי כספי עבור נפגעי העבירות באמצעות הוריהם.

לפיכך נחה דעתי כי הטלת פיצוי כספי משמעותי שאותו יוכלו ההורים להפנות לשיקום מצבם של הפעוטות, יהיה בו גם משום העברת מסר של הכרה בפגיעה בהם ובסבלם.

ייאמר כבר כעת שמדובר במתן זריקה שהשפעתה על הכאב מיידית, כשאין באמור כל אינדיקאציה למגבלת תנועה, הגבלת כשירות או חובת מנוחה, ועל כן פעלה הנתבעת נכון כשעמדה על הבאת התובע לדיון שנקבע לו מבעוד מועד בבית המשפט המחוזי בנצרת (נספח א' לכתב ההגנה המתוקן).

שימוש בכוח באשר לנוהל יציאה של אסיר לדיון בבית המשפט, נקבע בפקנ"צ 06.01 "טפול בהזמנות לבתי משפט", סעיפים 10(א) ו-(ב), כי אסיר נאשם בהליך פלילי שיש בעיניינו זימון לבית המשפט חובה עליו להופיע בבית המשפט.

גם בהתאם לתקנה 87 לתקנות בתי הסוהר, תשל"ח-1978 "רשאי מנהל בית הסוהר להורות על שימוש בכוח סביר להוצאת אדם מבית הסוהר לרבות אסיר שהגיע זמנו להשתחרר, אם סרב לצאת על-פי הוראה שניתנה לו כדין". עיון במסמכי התיק הפלילי בעיניינו של התובע מעלה שהבקשה לדחיית מועד הדיון הוגשה במערכת נט המשפט מרחוק ביום 3.7.21 בשעה 22:00 בלילה, על ידי ב"כ התובע, נסרקה למערכת נט המשפט ביום 4.7.21 בשעה 08:31 בבוקר, אולם החלטת בית המשפט ניתנה אך באותו יום בשעה 21:21 בלילה.

יתרה מכך, אף לאחר הביקור במרפאה ביום הארוע מודה התובע בכתב התביעה ובבית המשפט כי שב ופנה אליו אחד הסוהרים ובקש ממנו להתארגן לנסיעה לבית המשפט ולהכין תיק עם ציוד לשלושה ימים (סעיף 4(ה) לכתב התביעה המתוקן), ואמר לו "תתארגן זריז" לנסיעה (עמ' 5, ש' 9).

...

לאור כל האמור, אני סבור שגם בענין זה פעלה הנתבעת באופן סביר ובהתאם לנהלי שב"ס: ראשית, מדברי התובע עצמו עולה ספק אם מדובר בהפעלת "כוח" כלל, שכן מדובר בהרמתו ובתמיכתו על ידי שני סוהרים בהליכה עד לרכב ההסעות; שנית, טענתו לפיה "לקחו אותו בכוח" להסעה (עמ' 6, ש' 31-28; עמ' 7, ש' 6) אינה בהכרח שימוש בכוח החורג מהסביר, הואיל ומדובר בתובע שמודה שהתיישב על הרצפה (עמ' 7, ש' 11-10), והיה צורך דחוף בהרמתו ובהובלתו להסעה, תוך כדי התנגדותו הפיזית, ולאחר שגרם בהתנהגותו לעיכוב של למעלה מ-40 דקות בשעת היציאה (עמ' 9, ש' 24-20).

מקובלת עליי גרסת התובע לפיה ביקש מכנסיים ארוכים על מנת שיהיה לו לבוש מכובד לדיון בבית המשפט במקום מכנסיים קצרים וכפכפים בהם היה לבוש, וכן ציוד בסיסי.

לאור האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 750 ₪ בתוך 45 יום.

עמדות הצדדים ביחס לעידכון הפסיכיאטר תביעה לאחר קבלת העידכון הנ"ל, ציין ב"כ המאשימה כי הוא שב ועומד על כל טיעוני המאשימה, כפי שאלו הובאו בפני בית המשפט, כמפורט בהרחבה לעיל.

בית-המשפט מחויב לבצע הערכת סיכון בכגון דא. אכן, שורת השיקולים אשר עליה הצביע ב"כ המאשימה והלקוחה מן הפסיקה ישימה גם למקרה שלפנינו: טיב המחלה שממנה סובלת הנאשמת (סכיזופרניה שהיא אליבא דכולי עלמא עת היא מתפרצת מחלה הטומנת בחובה סכנות משמעותיות); עוצמת הסימפטומים במקרה הקונקרטי (שמענו על סימפטומים מהותיים אשר הובילו לבסוף למעשה חמור שגרם לאובדן חיים לשוא); תנודתיות הסימפטומים בעבר (שמענו על כך שבעבר ביצעה הנאשמת ניסיון אובדני שמקורו גם כן במחלה ממנה היא סובלת); אשפוזים קודמים (היא אכן אושפזה למשך תקופה בעקבות אותו מעשה פגיעה עצמית); נטייתה להפסיק הטיפול (ובמקרה זה בגין חיסרון כיס ממנו סבלה); סביבה תומכת עם שיחרורה (כזו יכולה להיות קיימת רק בארץ מולדתה ולא בארץ); חומרת העבירה ונסיבותיה (אין צורך להכביר מילים על כך); הזמן שחלף מאז ביצועה (תקופה בת למעלה משנה שבמהלכה היא מצויה במעצר); תקופת ההפוגה במחלה (זמן קצר לאחר המעצר והפסקת גורמי הדחק החלה הפוגה במחלה וזו נמשכת עד היום גם ללא טפול תרופתי).

...

טיעוני ב"כ המאשימה בפתח סיכומיו, טען ב"כ המאשימה שהוראת סעיף 15(ב) לחוק טיפול בחולי נפש קובעת שמקום בו מצא בית-המשפט שהנאשם עשה את מעשה העבירה אך החליט "שהנאשם היה חולה בשעת מעשה ולפיכך, אין הוא בר-עונשין ושהוא עדיין חולה, יצווה בית-המשפט שהנאשם יאושפז או יקבל טיפול מרפאתי". מדגיש ב"כ המאשימה את העובדה, שהחוק נוקט כאן לשון "יצווה" להבדיל מלשון "רשאי לצוות" אותה נוקט המחוקק בהוראת סעיף 15(א).

הופנינו אל דבר בית המשפט בת"פ (ב"ש) 6517-03-19 הנ"ל, בו צוין, כי למרות שבית המשפט מודע לכך שאשפוז הנאשם באופן כפוי פוגע בחירותו ובכבודו "לעיתים אין מנוס מפגיעה שכזו לשם הגשמת תכלית ראויה – ההגנה על שלום הציבור". כן מזכיר בית המשפט כי מדי ששה חודשים (או במועד מוקדם יותר אם ביקש זאת החולה) מובא עניינו לבחינת וועדה פסיכיאטרית המוסמכת להמיר את האשפוז בטיפול מרפאתי כפוי ככל שמצאה שאין עוד הצדקה להמשך אשפוז "נוכח מצבו הנפשי ונוכח מידת המסוכנות הנשקפת ממנו, בשים לב למצבו הנפשי". טיעוני ב"כ הנאשמת ב"כ המלומד של הנאשמת, עו"ד דן גלעד, טען בדבריו לפנינו בדיון שנערך ביום 15.9.22, שאין מקום להורות כלל ועיקר על הוצאת צו, בהתאם לסעיף 15(ב) לחוק טיפול בחולי – נפש, שכן לדעתו, אין מתקיימת דרישה מקדמית לכך, דהיינו, שהנאשמת "עדיין חולה". לדבריו, האמור בקביעה משפטית ובעניינה של הנאשמת אין מקום לקבוע כך. אין חולק שבזמן ביצוע המעשה הייתה הנאשמת חולה; הסנגור איננו כופר בכך שמחלת נפש איננה ענין חולף; דא עקא, הקביעה לגבי השאלה אם הנאשמת "עדיין חולה" היא בעלת אופי משפטי, קביעה הנגזרת ממכלול הנסיבות, כאשר להמלצות הרופאים ולחוות – דעתם נודעות משקל בהקשר זה. לטענת הסנגור, מטרתו העיקרית של טיעון המאשימה היא לגרום לנאשמת לשאת "עונש" של 25 שנים תוך שהיא מוחזקת במתקן אשפוז חלף עונש מאסר.

סיכומו של דבר, הפתרון המשפטי הראוי, לטעמנו, הוא מתן צו לטיפול מרפאתי כפוי בעניינה של הנאשמת תוך הבטחת יציאתה מן הארץ (כמתחייב מהדין בישראל ומנהלי רשות ההגירה ברשות האוכלוסין בישראל).

סוף דבר בשים לב לכך, שקבענו, שעת שהנאשמת ביצעה את המעשים המיוחסים לה בכתב – האישום כשחל בעניינה סייג אי – שפיות הדעת, לפי סעיף 34ח' לחוק העונשין, אנו מורים (בהתאם לעמדתם המשותפת של הצדדים) על זיכויה מאשמה (ראו לעניין זה בהרחבה: רע"פ 2675/13 מדינת ישראל נ' וחנון, ניתן ביום 3.2.15; דנ"פ 1237/15 מדינת ישראל נ' וחנון, ניתן ביום 5.7.15).

לפי הוראת סעיף 15(ב) לחוק טיפול בחולי – נפש ולחוות – דעת פאנל המומחים הפסיכיאטריים בראשות ד"ר אלין רוזנצויג, הפסיכיאטר המחוזי, אנו מורים על צו לטיפול מרפאתי כפוי בעניינה של הנאשמת למשך התקופה המרבית הקבועה בחוק, דהיינו למשך 25 שנים.

באשר למיוחס לו, הנאשם שב וטען, כי הוא עשה את המעשים הללו בהיעדר ברירה ומתוך רצון וחובה כאב להגן על בנותיו.

על פי האמור בכתב האישום והראיות שהובאו בפנינו, לאחר שהנאשם יצא מביתה של ל' הוא הגיע לבית המשפט העליון בשעה 16:30 אחר הצהריים, כשהוא נושא ברכב את אקדחו של המנוח.

באשר לטענת ההגנה, כי יש להיתחשב בגזירת העונש במצבו הנפשי של הנאשם, ובכך שהוא הורשע בעבירה של המתה באחריות מופחתת, תחת העבירה של רצח בנסיבות מחמירות שיוחסה לו בכתב האישום, אף בעת קביעת המיתחם הרי אכן בין הנסיבות שצוינו בסעיף 40ט שעל בית המשפט להביא בחשבון מנויות שאלת מידת יכולתו של הנאשם להמנע מהמעשה ומידת השליטה על מעשיו ובחינת הקרבה לסייג לאחריות הפלילית, במקרים המתאימים.

הנאשם לא נרתע מן ההליך הפלילי ומעונש המאסר שריצה, ולמעשה בסמוך לאחר שיחרורו מהמאסר החל בתכנון המעשים שביצע בתיק זה, והוציא לפועל את מסע הנקם נגד גרושתו ונגד אנשים נוספים אשר לדידו פגעו בבנותיו.

...

עוד קבענו, כי אנו דוחים את טענת הנאשם שהוא לא התכוון לרצוח את המנוח, שכן מהראיות עלה שהנאשם גרם למותו של המנוח בכוונה ולאחר תכנון מראש, והיה לו אף מניע לביצוע המעשים ולפגיעה במנוח.

על כן גם אם בסופו של דבר לא ראינו לנכון לחרוג בגזירת העונש ממתחם העונש ההולם, הרי גם עניין זה מחייב השתת עונש מאסר ארוך ביותר ועונשי מאסר מצטברים אשר ירחיקו את הנאשם מהציבור ויהוו עונש הולם על מכלול המעשים הקשים שביצע, במכלול הנסיבות המורכבות והייחודיות של מקרה זה. טרם נעילה רואים אנו לנכון לומר כי במהלך ההליך נחשף בפנינו הצער הרב של משפחת המנוח על מותו הבלתי מוסבר בנסיבות כה קשות להכלה.

אשר על כן ולאחר ששקלנו את מכלול נסיבות העניין, ואת מכלול השיקולים לקולא ולחומרא שפורטו לעיל אנו גוזרים על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר בפועל למשך 35 שנים בניכוי ימי מעצרו.

אשר לרכיב הפיצוי מצאנו כי במקרה זה, נוכח הנזק הרב אשר נגרם למנוח ומשפחתו וכן לל' ובנותיו של הנאשם, וכאשר מצבו הכלכלי של הנאשם אינו מהווה שיקול לאומדן הפיצוי ואף לא הובאה ראיה במקרה זה למצב כלכלי קשה, על הנאשם לפצות את משפחת המנוח בסך של 258,000₪; ואת ל' ובנותיו בסך של 150,000 ₪.

ביום 12.5.20 הגיש הנאשם מיסמך מזויף זה לבית משפט השלום בתל אביב, במטרה להביא לדחיית הדיון.

ב"כ הנאשם ביקש לחרוג ממיתחם זה לקולא, על מנת לאפשר לנאשם לשקם את חייו, ולהפנותו לשירות המבחן לשם הליך טפולי לאחר שיחרורו מהמאסר אותו עתיד להתחיל לרצות ביום 24.4.22.

בנוסף, פירט את נסיבותיו האישיות: הליך טפולי פוריות בו מצויים הוא ובת זוגו; חידוש הקשר עם בנו לאחר מספר שנות נתוק; טפול במצבה הרפואי הקשה של אמו בת ה-84 (ב"כ הנאשם עידכן את בית המשפט כי, למרבה הצער, אמו של הנאשם נפטרה בטרם מתן גזר הדין).

בהתאם למידת הפגיעה רבת הרבדים של עבירות המירמה בערכים מוגנים שונים, היתייחס כב' השופט סולברג לצורך בענישה מחמירה בתחום זה: "אין תקומה לחברה שבה הגזל, המירמה, הכחש והכזב קונים להם שביתה. חובתו של בית המשפט היא להעביר מסר חד וברור כי המחיר בגין מעשים אלו – גבוה...

...

בנסיבות אלה, אני קובע כי מתחם הענישה לגבי פל"א 23804/22, נע בין 7 חודשי מאסר ועד ל-24 חודשים, לצד ענישה נלווית של מאסר מותנה.

איני מקבל את טיעון ההגנה כי הנאשם החל במעשיו בשל משבר רפואי וכלכלי אותו חווה, זאת לנוכח ראיות דלות לביסוס הטיעון וכן העובדה שהנאשם התמיד בהתנהלותו הקלוקלת לאורך כעשור, אף לאחר שהחלים ממחלתו.

בנסיבות כוללות אלה, החלטתי למקם את הנאשם במרכז מתחמי הענישה, תוך חפיפה מסוימת בין העונשים המתאימים במסגרת מתחמי הענישה השונים, באופן בו יוטל על הנאשם עונש אחד המשקף את כל המעשים בהם הורשע.