בעניינינו, מדובר במשיב ששהה בארץ, שלא בהיתר, מאז חודש מאי עד למעצרו, ללא כתובת קבועה וללא פקוח, ומכאן הפוטנציאל הבעייתי שבמעשה והסכון לציבור.
ודוק, סעיף 56 לחוק העונשין תשל"ז-1977 מורה על אפשרות הארכת תנאי, כשלא מוטל מאסר או מאסר על תנאי על העבירה הנדונה, ובעניינינו כשמתחם העונש ההולם ברף התחתון הוא מאסר על תנאי ואין הוראה לחריגה מהמתחם – לא ניתן להאריך את התנאי, במיוחד שאין כל טענה להליך שקום.
זאת ועוד, סעיף 56(א) מורה כי בית המשפט רשאי, במקום לצוות על הפעלת מאסר על תנאי, לצוות מטעמים שיירשמו על הארכת תקופת התנאי, אם שוכנע שבנסיבות העניין לא יהיה צודק להפעיל את המאסר על תנאי.
...
טענות המשיב אין בהן כדי להיעתר לבקשה להארכת התנאי, לא הטענה של מחלת אמו, כמו גם לא הטענה שבחתונתו הקרובה, עליה ידע עוד בטרם החליט לשהות בארץ ללא היתר.
בחנתי את עמדתה של חברתי, השופטת פוקס ועיינתי בעמדתו של חברי, השופט רניאל ומתוך שיקולים שהנחו את בית משפט השלום בקביעת העונש ושיקולים שבמהותם שיקולי צדק, אני מחליט להצטרף לדעתה של חברתי, השופטת פוקס.
כמאל סעב, שופט
סוף דבר, הערעור מתקבל פה אחד במובן זה שגזר דינו של בית משפט השלום מתבטל ובמקום העונש שהוטל אנו מטילים על המשיב את העונשים הבאים:
- מאסר בפועל של חודש.
זאת ועוד, ברוב דעות אנו מורים על עיכוב ביצוע העונש עד ליום 27.8.19, בהתקיים התנאים הבאים:
- הפקדה בסך 5,000 ₪.