הארכת תקופת ההתיישנות של מס הכנסה

ייאמר מיד אין תוחלת לטענת ההתיישנות של המחזיקה, שהרי הוגשה כנגדה תביעה על סכום קצוב כבר בשנת 2013, כאמור לעיל.

חוק ההסדרים מחיל על חובות ארנונה את סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), לפיו אם "היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס..." (ההדגשה לא במקור- א.א.).

בית המשפט עמד (בסעיף 25) על תכליתו של חוק ההסדרים "לתת לרשות המקומית פיתרון למצבי תרמית בהם חברה מודיעה על פירוק ומיד בעל העסק פותח חברה חדשה ונמלט מחובות הארנונה של העסק הראשון". בית המשפט סקר בהרחבה את הליכי חקיקתו של חוק ההסדרים והראה כי בשום מקום לא נאמר שמטרתו הנה הארכה של תקופת ההתיישנות הרגילה הקבועה בדין.

...

בדומה לכך, אין לאפשר תוצאה אחרת לפי חוק ההסדרים.

התוצאה היא שהתביעה דנן מתקבלת במובן זה שגם בעל השליטה חייב לשלם לתובעת את הארנונה עבור הנכס ועבור התקופה הנזכרים לעיל בסעיף 1.

במקרה דנן, אין בפני כל הסכם בכתב בדבר הארכת תקופת ההתיישנות, לפיכך תקופת ההתיישנות תימנה בהתאם לקבוע בחוק, היינו שבע שנים מיום בו נוצרה עילת התביעה.

לפיכך, יש להביא בחשבון אך את החוב המגיע לתובע בגין הגשת דוחות השנתיים למס הכנסה עבור השנים 2014 - 2019, היינו במשך 6 שנים.

...

יש לשים לב כי נפסק לזכות התובע סכום של 1755 ₪ בגין כל דוח שנתי שהוגש על ידו בשנים הרלבנטיות, ואני סבורה כי ניתן להסתפק בכך.

סוף דבר: הנתבע ישלם לתובע סכום של 9000 ₪ עבור הכנת הדוחות השנתיים, ובצירוף מע"מ בסכום של 1530 ₪, יעמוד הסכום הכולל על סך של 10,530 ₪.

רכיבי התביעה האחרים אינם מתקבלים, והתביעה בגינם נדחית בזאת.

במצב דברים זה, טוב יעשה הנישום אם יפנה למנהל – בתוך תקופת ההתיישנות ולפני שזו חלפה – בבקשה להארכת המועד להגשת בקשה לפתיחת השומה ולבדיקתה מחדש, וטוב יעשה המנהל אם ייעתר לבקשה זו. מובן מאליו הוא, כי בקשות כאלה יכול שתוגשנה למנהל גם מטעמים מיוחדים אחרים, אשר כוללים, למשל, פטירה פתאומית של איש מיקצוע שייצג את הנישום מול רשות המס, וכיוצא באלה.

ראו, למשל, עניין שחר, שדן בשאלת תחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות על תקופת ההתיישנות של הזכות המהותית הקבועה בסעיף 160 לפקודת מס הכנסה).

...

מתאימים לעניין זה דברי השופטת מ' נאור (כתוארה אז) בעניין בזק: "לטעמי ניתן, במסגרת כללי הפרשנות, להגיע לכל אחת מן המסקנות הנוגדות אליהן הגיעו חבריי השופטת חיות והשופט עמית הכל כפי שהראו חבריי בהרחבה. בסופו של יום, לדידי, לא כללי פרשנות צריכים להכריע את הכף, אלא שיקולי מס אמת. לשיטת חברי השופט עמית אף שהמערערת לא שכרה בסופו של דבר את הנכס ל-10 שנים – אין היא זכאית להחזר, דהיינו יש לראות את הדברים "כאילו" היתה שכירות כזו.

אין בידי לקבל את פרשנות המערער בעניין זה. לשונו של הסעיף מראה בבירור כי המנהל רשאי להאריך את המועד רק אם נתבקש לכך.

נוכח כל האמור לעיל ובשים לב להדגשים שהעליתי – אני מצטרף איפוא לפסק דינו של חברי השופט ד' מינץ שהגיע למסקנה כי יש לדחות את הערעור.

הינה כי כן, סעיף 9(א) לחוק הנ"ל, הקובע את תקופת ההתיישנות של חמש שנים לעבירות מסוג עוון, מגביל בעצמו את תחולתו ומחיל עצמו רק "באין הוראה אחרת לעניין זה בחוק אחר". לגבי סעיף 219 לפקודה חלה "הוראה אחרת" היא הוראת סעיף 225 לפקודה הקובעת תקופת היתיישנות של שש שנים, וזו לשונה: "לא תוגש תביעה פלילית לפי פקודה זו כעבור שש שנים משנת המס שבה נעברה העבירה ובמקרה של עבירה על הוראות סעיף 220 - כעבור עשר שנים משנת המס שבה נעברה העבירה". לטענת המערערים משמעותה של הוראת היתיישנות ספציפית זו היא כי פקודת מס הכנסה אינה מונה את תחילת ההתיישנות ביחס לעבירה עצמה, אלא ביחס לשנת המס שבה בוצעה העבירה.

בשנת תשי"ז (ספר חוקים 223 בעמ' 85) הוסף לפקודת מס הכנסה סעיף היתיישנות ספציפי (סעיף 225) כאשר בדברי ההסבר להצעה לתיקון החוק, נאמר כי "מטרת ההוראה היא להאריך את תקופת ההתיישנות לגבי עבירות על פקודת מס הכנסה משלוש שנים ל-שש שנים..." (הצעת חוק 283, תשי"ז, 96).

...

בהתאם להוראות סעיף 9 (ג) לחסד"פ, ישנם "ארועים" שהתרחשותם קוטעת את מרוץ ההתיישנות וגורמת לו להתחיל מחדש; והשאלה היא אם הוראות אלו עומדות בעינן גם במקום שבו קבע המחוקק בהוראה מיוחדת תקופות התיישנות שונות מאלו הקבועות בהסדר הכללי שבסעיף 9 לחסד"פ. התשובה לשאלה זו, מצויה, לשיטתי, בפסק דינו של הנשיא ברק בפרשת טייכנר הנ"ל. פסק דין זה דן, בין היתר, בזיקה שיש בין הוראת התיישנות מיוחדת במישור האזרחי לבין הסדר ההתיישנות הכללי הקבוע במישור זה בחוק ההתיישנות תשי"ב1958-; והמסקנה המעשית המתחייבת מן האמור בפסק דין זה היא: שיש "לראות בחוק ההתיישנות "מסגרת כללית של דינים", מעין "מטרית התיישנות" החלה בכל מקרה בו נקבעת תקופת התיישנות {בדין אחר - י.ק}, אלא אם כן, תחולתו (של חוק ההתיישנות - י.ק.) נדחית מכוח הסדריו של החוק המיוחד".

ה"מפגש" עם חוקרי המס: ארוע קוטע חברי, השופט י. גולדברג, הגיע לכלל מסקנה כי יש לראות ב"מפגש" שהתקיים - ביוזמת שלטונות מס הכנסה - ביום 23.1.93, בין המערער לבין חוקר מס הכנסה בקשר לאי העברת הניכויים נושא האישום משום "חקירה עפ"י חיקוק" כאמור בסעיף 9(ג) לחסד"פ; ועמדתו בענין זה מקובלת עלי.

התוצאה היא, כי מרוץ ההתיישנות של העבירות שיוחסו למערער בכתב האישום נקטע בחקירה שנתקיימה ביום 23.1.93 והחל מחדש מאותו מועד.

הנתבעת הנה חברה בע"מ (בניהול מיוחד) המנהלת, בין היתר, קרן פנסיה לעמיתים ותיקים, מכוח תקנות מס הכנסה (כללים לאישור וניהול קופות גמל), התשכ"ד-1964 וחוק הפיקוח על שירותים פינאנסיים (קופות גמל), התשס"ה-2005.

יצוין, כי בהתאם להודאת הנתבעת (סעיף 12 לכתב ההגנה), עקב עליית מיזם 'הר הכסף' בחודש 5/03 הוארכה תקופת היתיישנות עד לחודש 5/20.

עילת התביעה היתיישנה: סעיף 5 לחוק ההתיישנות קובע תקופת היתיישנות של שבע שנים לתביעה אזרחית שאינה במקרקעין.

...

יצוין, כי לא מצאנו לקבל את טענותיו של התובע לעניין תחולת סעיפים 8 ו-10 לחוק ההתיישנות ונסביר.

מעבר לנדרש יצוין, כי הטענה בדבר תחולת סעיפים 8 ו-10 לחוק ההתיישנות לא נטענה ע"י התובע במסגרת כתב התביעה ואף מטעם זה אין בידינו לקבלה.

התקנון אינו מהווה חוזה אחיד: בהתאם לפסיקה (דב"ע נב/1-6 אורי רודיטי – "נתיב" – קרן הפנסיה של פועלי ועובדי משק ההסתדרות בע"מ, 30.7.92) "אין לראות את תקנון קרן פנסיה כחוזה אחיד כמשמעו בחוק החוזים האחידים, התשמ"ג- 1982 (דב"ע לז/2-6, קרן הגמלאות המרכזית - טור, פד"ע ט 62, 68 וכן דב"ע תשן/60-3 ברקן - קרן הגמלאות המרכזית, פד"ע כב 260, 269)". לפיכך נדחית טענת התובע להיותו של סעיף 49(ד) תנאי מקפח בחוזה אחיד.

סוף דבר: תביעת התובע נדחית.