כאמור בהחלטתי הקודמת בעיניינה של המבקשת (בש"פ 5600/18 פלונית נ' מדינת ישראל (23.7.2018)), בה פורטו עקרי העובדות וההליכים הקודמים, המבקשת נעצרה ביום 3.7.2018 בחשד לבצוע עבירות של תקיפה בחסר ישע, גרימת חבלה, היתעללות פיזית או נפשית בחסר ישע, וקבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות.
הבקשה שלפניי עניינה בהארכת המעצר החמישית של המבקשת.
ערר שהגישה המבקשת על החלטה זו לבית המשפט המחוזי נדחה, תוך שצוין כי:
"מעיון בחומר שהתווסף ופעולות החקירה הנוספות שנעשו, עולה חשד סביר ברמה מתאימה גם לשלב הנוכחי של החקירה כי העוררת [המבקשת – י' א'] מעורבת במיוחס לה. כפי שציין בית משפט קמא, החקירה מיתקדמת מיום ליום בקצב מתאים ונעשו פעולות חקירה רבות המקדמות את החקירה. כמו כן, קיימות פעולות חקירה נוספות נחוצות ...".
נקבע, כי בהנתן הקביעות בעיניין מסוכנותה של המבקשת, כמו גם חשש לשיבוש מהלכי חקירה, ובשים לב להתקדמות החקירה ופעולות החקירה הנוספות הנדרשות, בדין הורה בית משפט השלום על הארכת מעצרה של המבקשת.
משקרב המועד לשהותה של המבקשת במשך 30 ימים במעצר, ובהתאם לאמור בסעיף 17(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996, חזקה על רשויות התביעה שתזדרזנה לסיים את פעולות החקירה הנדרשות לצורך הגשת כתב אישום (וזאת אלא אם כן תוגש בקשה למעצר נוסף באישור היועץ המשפטי לממשלה).
...
שתי הערכאות הקודמות שדנו בעניינה של המבקשת סברו, לאחר שעיינו בחומר החסוי שהוגש להן בעת הדיון, בכלל זה בדו"ח פעולות החקירה, כי קיים חשד סביר שהמבקשת ביצעה את המעשים המיוחסים לה, וכי השארתה במעצר דרושה לצרכי חקירה, בשל כיווני החקירה החדשים, ובשל חשש לשיבוש מהלכי משפט.
משהבקשה למתן "צו מניעה זמני" למניעת הבאתה של המבקשת בפני הפסיכיאטר המחוזי נתבקשה כלאחר יד, אגב הבקשה לשחרורה ממעצר, וללא נימוקים, ומשהערר שהוגש לבית המשפט המחוזי לא התייחס לשאלת הבאתה להסתכלות על ידי הפסיכיאטר המחוזי, לא ראיתי מקום להיעתר לבקשה.
הבקשה נדחית אפוא.