הארכת מועד להגשת ערעור בגלל שביתה כללית במוסד

לאחר עיון בטענות הצדדים להלן החלטתנו בעיניין הבקשה להארכת מועד להגשת תביעה לבית הדין על החלטות המוסד מיום 28.6.98 ומיום 27.1.2004, מכוחם נדחתה תביעת התובעת לתשלום קצבת נכות כללית, עד למועד בו הוגשה התביעה הראשונה מטעמה לבית הדין האיזורי לעבודה (ביום 8.11.2015) : רקע כללי[footnoteRef:1] [1: תאור השתלשלות העניינים הוא ברובו כמצוין בפסק הדין המשלים של בית הדין הארצי בעירעור בתיק זה מיום 17.2.2020 (עב"ל 22442-02-19).

השבתה למסלול חיים תקין מחייב תיקון העוול באמצעות הארכת המועד ותשלום רטרואקטיבי של גמלאות שהיו שייכות לה מלכתחילה ממועד הגשת התביעה הראשונה (1.5.1998).

כאמור בפסק הדין המשלים של בית הדין הארצי מיום 17.2.2020 (פסקות 8 ו-9): "המחלוקת נותרה אם כך ביחס לתקופה שבין שנת 1998 ליום 15.6.08. ביחס לתקופה זו הבהרנו בהחלטתנו מיום 1.1.20 כי לכאורה אין מנוס כי אם להחזיר את התיק לבית הדין האיזורי, על מנת לבחון אם ניתן להאריך את המועד להגשת תביעת המערערת בגין מכתבי הדחייה מיום 28.6.98 ו/או 27.1.04 עד למועד בו הוגשה תביעתה לבית הדין האיזורי (8.11.15), וזאת לאחר מינוי מומחה נוסף נוירו-פסיכולוג (כפי שהסכימו גם הצדדים). עוד צוין על ידינו כי את הבחינה האמורה אין לבצע על סמך הקריטריונים הקבועים בסעיף 11 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (להלן: חוק ההתיישנות) כפי שסבר בית הדין האיזורי (ובהתאם הפנה את שאלותיו למומחית הרפואית שמונתה על ידו), אלא על סמך ההלכה שנקבעה בעב"ל (ארצי) 59462-12-15 מוניקה מאלו - המוסד לביטוח לאומי (24.8.18); להלן: הילכת מאלו).

...

בתיק לא התקיים דיון הוכחות והתובעת לא נחקרה על מסמכים אלו ומשכך גם לא ניתן לקבל את המסקנה שהנתבע רוצה להסיק מהמסמכים הללו, כביכול האמור מוכיח כי התובעת נקטה בהליכים שונים והייתה מסוגלת לטפל בענייניה באותן שנים, שעה שכאמור לא ברור מי בפועל עמד מאחורי הגשת התביעות ובכלל זה טיפל וערך אותן (האם התובעת או גורם אחר).

משכך סבורני כי חוות הדעת אינה לוקה בחסר ואין מקום להסיק מאותם מסמכים את המסקנות שהנתבע מבקש להסיק.

במקרה דנן הגעתי לכלל מסקנה כי מתקיימים טעמים מיוחדים נוכח נסיבותיו המיוחדות של המקרה ובכלל זה מצבה הרפואי, קוגניטיבי ונפשי של התובעת בשנים הרלבנטיות – מצב שיצר נסיבה אובייקטיבית שלא אפשרה את הגשת התביעה במועד (כפי שנקבע על ידי המומחה), חלקו של הנתבע באי הגשת התביעות עקב טעות באופן יישום החוק על ידו עת דחה את התביעות שהוגשו לו וכן היות התובעת חלק מקבוצה מוחלשת המתקשה במימוש זכויותיה.

בעב"ל 33351-11-12 דולאני נ' המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 26.9.17) (להלן: "עניין דולאני") נפסק, כי לבתי הדין לעבודה נתונה הסמכות העקרונית להאריך מועד הקבוע בחיקוק בכל הנוגע להגשת ערעור על החלטות של ועדות ערר, זאת ככל שיימצא "טעם מיוחד" להארכת המועד ובהיתחשב בסכוייו של ההליך לגביו מתבקשת הארכת המועד (ראו סעיף 84 לפסק הדין בעיניין דולאני).

כל תנועה השביתה אותי.

מעבר להתייחסות כללית לכך שלמערער 12 שנות לימוד וכי רוב חייו עבד בעבודות אלומיניום – הועדה לא הסבירה כיצד נתונים אלה מאפשרים לו להתגבר על המיגבלות התפקודיות הנובעות מהליקויים הרפואיים הרבים מהם סובל.

...

המשיב טוען, כי יש לדחות את הערעור על הסף מחמת התיישנות שכן הוגש בחלוף המועדים הקבועים בתקנות.

בנוסף, המשיב טוען, כי יש לדחות את הערעור גם לגופו של עניין שכן הוועדה מילאה אחר הוראות פסק הדין המחזיר.

מן הכלל אל הפרט לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מצאתי, כי שיש לקבל את הערעור לרישום מהנימוקים שלהלן.

מכל מקום, משלא שוכנעתי, כי חל איחור במועד הגשת הערעור, איני נדרשת להרחיב על כך. למען הסדר הטוב אוסיף, כי עיון בהודעת הערעור מעלה, כי סיכויי הערעור אינם מבוטלים.

סיכומו של דבר, לאור הראיות בדבר אי-קבלת ההודעה אשר המשיב בחר שלא לסתור, חלוף הזמן הסביר מהמועד בו המשיב טוען, כי ההחלטה נשלחה עד להגשת הערעור וטענותיו הטובות לכאורה שיש למערער כנגד החלטת הוועדה מצאתי לקבוע, כי הערעור מתקבל לרישום.

ואילו ברע"פ 1581/20 אבו חמיד נגד מדינת ישראל, קבע כבוד הש' אלרון: "בהקשר זה יצוין כי אומנם קיימת חשיבות רבה לציון פרטים מדויקים ומלאים באישור המסירה. עם זאת, המבקש הסתפק בטענה כללית שלפיה לא קיבל את ההזמנה לדיון, ולא הסביר כיצד עלול התעוד החסר לפגוע ביכולתו להוכיח את הטענה שלא קיבל את הזימון כדין. כך, למשל, לא נטען כי ציון שעת המסירה נידרש כדי להפריך את האמור באישור המסירה (השוו לרע"פ 8353/12 בן ישראל נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (29.11.2012)". ברע"פ 5356/20 טחאן נגד מדינת ישראל, חזר כבוד הש' אלרון על החלטתו לעיל והוסיף: "בעניינינו, המבקש לא הציע הסבר מפורט כיצד התעוד החסר פגם ביכולתו להוכיח שלא קיבל את הזימון כדין, ודי בכך כדי לדחות את טענותיו ובקשתו". באשר לטענה כי המבקש כופר בבצוע העבירה, כבר נקבע בפסיקה שאין די בטענה סתמית ראה לעניין זה את רע"פ 2521/12 נג'אר נגד מדינת ישראל: "לעניין ההרשעה, הפרשנות אותה שואף המבקש לקדם, במסגרתה די בהכחשה בכדי להצדיק ביטול פסק דין שניתן בהיעדר, סותרת את תכליתם של סעיפים 130 ו-240 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החוק), המסדירים את האפשרות למתן פסק דין בהעדר בעבירות דוגמאת העבירה נושא הליך זה, ואת הנסיבות בהן יבוטל פסק דין שניתן בהעדר. על המבקש להרים את הנטל לביטול פסק דין שניתן בהעדר חובת ההוכחה כי היתקיים טעם מוצדק להעדרות או כי ישנו חשש מהיווצרות עוות דין. בהקשר זה, אין די בהכחשת העבירה גרידא, בכדי להקים חשש לעיוות דין, שכן כל תכליתו של סעיף 240 לחוק היא לייצר חזקה כי אדם שלא התייצב להליך בעיניינו מודה בעובדות כתב האישום. למעשה, לגישת המבקש, נתונה למי ששואף לבטל פסק דין שניתן בהעדר אפשרות לעשות זאת בכל שלב, תוך חזרה מהודייתו. פרשנות זו תרוקן מתוכן את סעיף 240 לחוק, אינה עולה בקנה אחד עם הפסיקה ויש לדחותה (ראו: רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 793 (2003)". בע"פ 7038/05 פלר נגד מדינת ישראל, קבע כבוד הש' אלון: "הדרך בה בחר המחוקק להסדיר הליכי עבירות הקנס בסעיפים 221-230 לחסד"פ מלמדת על שמירת מהותן כ"עבירות בפלילים" תוך הקפדה על זכויותיו הדיוניות של הנאשם מחד גיסא, לבין איפיונן ה"מעין מנהלי" מאידך גיסא, כאשר הנאשם הוא בעל זכות הבחירה לניתוב ההליך אם לכאן או לשם.

.בנסיבות העניין, הפכה הרשעתה של המבקשת לחלוטה, ולא ניתן עוד להשיג עליה באמצעותו של מוסד העירעור, בין אם ערעור ראשון הוא ובין אם שני.

בקשת המבקש לזנוח את הפרוצידורה ולהתמקד במהות, שובת לב ככל שתהא, אין בה כל ממש, שכן אם תיתקבל טענתו, משמעות הדבר שלא יהיה לכך סוף, ובקשות הסבה יוכלו להיות מוגשות ללא תלות בזמן ביצוע העבירה.

ברע"פ 7018/14 טיטלבאום נגד מדינת ישראל, אמר כבוד הש' שהם: "בקשתו של המבקש להארכת מועד להשפט, הוגשה בחלוף זמן רב מן המועד שנקבע בחוק לשם הגשת בקשה להשפט (סעיף 229(א) לחסד"פ). אין מחלוקת, כי המבקש ידע על דו"חות התעבורה, לכל המאוחר, בחודש נובמבר 2013, וזאת, אף מבלי להדרש לחזקת המסירה, הקבועה בתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974. למרות זאת, הבקשה להארכת מועד הוגשה רק בסוף חודש אפריל 2014, כאשר בחלק מן המקרים חלפו כימעט שנתיים ממועד ביצוע העבירה. בנסיבות אלה, ובהיעדר הסבר סביר לשהוי, צדקו הערכאות הקודמות בכך שדחו את בקשותיו של המבקש (רע"פ 8651/13 סקה נ' מדינת ישראל (31.3.2014); רע"פ 8353/12 ‏בן ישראל נ' מדינת ישראל (29.11.2012); רע"פ 1260/09 סעיד נ' מדינת ישראל (2.6.2009)). גם טענתו של המבקש, לפיה ההארכה נידרשת לשם הסבת הדו"חות על שמם של נהגים אחרים שהשתמשו ברכב, אין בכוחה להועיל למבקש, בנסיבות העניין (ראו: רע"פ 1446/14 ריאד נ' מדינת ישראל (26.3.2014); רע"פ 9580/11 יוסף נ' מדינת ישראל (27.12.2011)". בע"פ 4448/09 קמר נגד מדינת ישראל נאמר: כמו כן, לא עלה בידי המערער להוכיח כי הותרת ההרשעה על כנה תיגרום לו עוות דין.

...

באשר לטענות המבקש כנגד תקינות אישור המסירה, נאמר ברע"פ 8604/15 חנא נגד מדינת ישראל: "למעלה מן הצורך, אוסיף כי דין טענותיו של המבקש להידחות, גם לגופו של עניין. כלל הוא, כי משהציגה המשיבה אישור מסירה של דבר הדואר, הנוגע לזימונו של נאשם לדיון בעניינו, קמה "חזקת המסירה", לפיה עובר הנטל אל כתפיו של האחרון, להוכיח כי הוא לא קיבל את דבר הדואר, מסיבות שאינן תלויות בו (רע"פ 3836/15 סעד נ' עיריית נתניה (8.6.2015); רע"פ 8626/14 סמארה נ' מדינת ישראל (10.2.2015); רע"פ 106/15 קריב נ' מדינת ישראל (20.1.2015)).

אדגיש, בהקשר זה, כי אין בידי לקבל את טענותיו של המבקש, בנוגע לתקינות אישור המסירה שהציגה המשיבה".

ברע"פ 9540/08, מוסברג נגד מדינת ישראל, נאמר: אין בידי להיעתר לבקשה.

לפיכך, הבקשה נדחית.

בבית המשפט העליון בש"א 7521/22 לפני: כבוד הרשמת קרן אזולאי המבקש: המוסד לביטוח לאומי נ ג ד המשיבים: 1. מודיעין אזרחי בע"מ 2. מיקוד שמירה אבטחה שירותים ונקיון בע"מ 3. פלוני 4. פלוני 5. פלוני 6. פלוני 7. פלוני 8. פלוני 9. פלוני 10. פלוני 11. מדינת ישראל- המשרד לביטחון פנים 12. כללית תפעול ואחזקה בע"מ בקשה להארכת מועד להגשת הליך ערעורי; תשובת המשיבה 1 מיום 16.11.2022; שובת המשיבה 2 מיום 16.11.2022 ][]החלטה

...

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים שוכנעתי כי דין הבקשה להידחות.

בנסיבות אלה, לא ראיתי להיעתר לבקשה.

בשולי הדברים אוסיף כי שקלתי אם אין הצדקה להיעתר לבקשה, בהתחשב בכך שמתנהל הליך ערעורי על פסק הדין המשלים ועל כן, אפשר שהתייחסות כוללת לפסקי הדין ולהחלטות בית המשפט קמא תביא ליעילות דיונית.

במכלול טעמים אלה, לא מצאתי להיעתר לבקשה.

שכן, בהתאם להוראת תקנה 5  לתקנות בתי המשפט, בתי הדין לעבודה ולשכות ההוצאה לפועל (סדרי דין בתקופת שביתה או השבתה של עובדים), תשמ"א – 1981, ימי השביתה אינם באים במניין הימים להגשת ערעור.

   על האמור יש להוסיף, כי סכויי העירעור מהוים שיקול מרכזי ומכריע בהחלטה בדבר הארכת מועד (ראו: בש"א (ארצי) 604/05  טובה אירלנדר נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה, 21.8.2005).

במקרה שלפני, טענותיה של המבקשת בעיניין עיכוב בהבאת פסק הדין לידיעתה על ידי בא כוחה הקודם, ובעניין אי יכולתו של בא כוחה הנוכחי להפגש עימה לצורך הגשת העירעור עד ליום 23.6.2022, מצויות במישור היחסים שבין עורך דין ללקוח, הן אינן מעניינו של בית הדין ואינן עולות כדי 'טעם מיוחד' להארכת מועד (ראו: בש"א (עליון) 4460/00 עיזבון המנוחה אלחסיד נ' הסתדרות מדיצינית הדסה עין כרם, 1.7.2000, עא"ח (ארצי) 26/09 יונה אהרון – המוסד לביטוח לאומי, 4.6.2009, בפיסקה 9 לפסק הדין).

...

בתוך כך, המבקשת לא הצביעה בטיעוניה על טעות ברורה בפסק דינו של בית הדין האזורי ולא שוכנעתי שדחיית הבקשה תגרום לה עיוות דין.

חרף זאת, לא מצאנו שהמבקשת ערכה תחשיב מעודכן בנוגע לזכאותה הנטענת לגמול עבור עבודה בשעות נוספות על יסוד דו"חות הנוכחות שהוגשו לתיק.

כללו של דבר – הבקשה להארכת מועד להגשת הערעור נדחית.