הארכת מועד יישום החלטה 1522 של מועצת מקרקעי ישראל

לפיכך, היה בכוחן של המועצה והועדה המקומית לדעת כי התביעה תכוון נגדן.

בכלל זאת, ציין ביהמ"ש כי לבד מהצהרת המבקשת שלא להגיש בקשות נוספות לדחיית מועד כניסתו לתוקף של הצוו, "האפשרות לארכות הנה כאשר ההיתר נמצא בהשג יד במקום בו מבוצעת העבירה, ולא עד שתועתק הפעילות לאתר חלופי" (עמ' 2 להחלטה שו' 2-1).

יישום הוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, בגדרי המקרה דנא התובעים הוסיפו וטענו כי עניינם חוסה תחת כנפי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, הקובע דין היתיישנות מיוחד, לפיו כאשר ביסודות העוולה נכלל מרכיב של נזק, מירוץ ההתיישנות מתחיל עם גילוי הנזק ולא במועד התרחשותו, ובילבד שלא חלפו עשר שנים ממועד היתרחשות הנזק.

משכך, מקובלת עליי הטענה, לפיה "יש לנקוט משנה זהירות בהסתמכות על פסיקה קודמת להלכה זו" (טל חבקין, "היתיישנות", עמ' 289 (מהדורה שנייה, 2021); ראו בעיניין זה: רע"א 1206/20 פלוני נ' שירותי בריאות כללית (14.7.20); ע"א 2500/19 מגידיש נ' רשות מקרקעי ישראל, (2.7.2020); ע"א 854/06 עיזבון המנוח שמלומיאן ז"ל נ' המועצה המקומית פרדס חנה כרכור (24.3.10), פסקה 24).

...

על יסוד האמור לעיל, מצאתי כאמור כי התביעה התיישנה, ועל כן, אני מורה על דחייתה על הסף.

למען שלמות התמונה, ייאמר כי מסקנה זו משתלבת עם הרציונלים הגלומים במוסד ההתיישנות, אשר שלושתם מתקיימים בענייננו: טעם שבראיות: היתר הבנייה ניתן בשנת 2005, ההליכים המשפטיים בין הצדדים בעניין רישיון העסק ותוקפו של היתר הבנייה החלו בשנת 2007 והסתיימו עם מתן פסק דינו של בית המשפט העליון ביום 3.9.12.

מקובלת עליי טענת הנתבעות, לפיה חלוף הזמן יוצר קושי אובייקטיבי להתחקות אחר הפעולות "שנעשו לפני שנים רבות, ולשחזר את הנתונים, השמות, העובדות והנסיבות הדורשים בירור במסגרת ההליך. על חלק מהמסמכים (אם לא כולם), אף חלפה זה מכבר חובת שמירתם בהתאם לדין, וכן חלק מהדמויות המעורבות כבר אינן מועסקות במשרד, וספק אם היה ביכולתם לשחזר אירועים שקרו בשנת 2005 ולפניה" (סעיף 24 לבקשת המשרד; השוו: סעיפים 13-11 לבקשת המועצה והוועדה).

באותה שנה הסכימה המשיבה – רשות מקרקעי ישראל – לתוספת בנייה בביתם, בשטח של 40 מ"ר, ובשנת 1993 הסכימה לתוספת בנייה נוספת, בשטח של 66 מ"ר, ובסך הכל 106 מ"ר. החלטת מועצת מקרקעי ישראל מספר 1521 (להלן: החלטה 1521), אשר עומדת ביסוד פסק הדין, פורסמה ביום 18.9.2017, ומאפשרת הוון משקי עזר ומיצוי זכויות במקרקעין.

בנסיבות דנן, טוענת המשיבה, העירעור העקרי והערעור שכנגד עוסקים במסכת עובדתית אחת, שעניינה עסקת הוון אחת, המעלה שאלות משפטיות בנוגע לפרשנות ויישום החלטה 1521, כאשר כל אחד מבעלי הדין משיג על הנושא שבו עמדתו לא התקבלה.

על כן, מוארך המועד להגשת סיכומי המשיבה והמערערת שכנגד, עד להחלטה בעיניין.

...

אשר על כן, ראיתי לדחות את הטענה לפיה יש לדחות את הערעור שכנגד בהיעדר קשר בינו לבין הערעור הראשי.

לפיכך, גם טענה זו של המערערים נדחית.

הבקשה למחיקת הערעור שכנגד על הסף נדחית, אפוא.

ביום 9.12.2012 הגישו התובעים בקשה נוספת להארכת השהיית הרישום, אך בד בבד הודיעו כי בנתיים הגישו תביעה נוספת ('התביעה הקודמת', כהגדרתה בסעיף 1 לעיל) להצהיר כי המדינה מחויבת לממש את הצעת הפשרה שאושרה בהחלטת ועדת הפשרות המחוזית מיום 21.9.2011, שעיקר עניינה תמורה בקרקע בהקף של 120 דונם, פיצוי כספי וסיום השכירות העונתית בחודש אוגוסט 2012 (ההצעה צורפה כנספח 62 לתצהיר התובע 1 מיום 10.6.2014; להלן לסירוגין: "החלטת ועדת הפשרות" או "נספח 62").

בהקשר זה יושם אל לב כי בהצעת הפשרה ששמשה יסוד להחלטת ועדת הפשרות, נכתב מפורשות: "הצעת הפשרה כפופה לקבלת התחייבות בכתב מהמתפשרים שהנם מסכימים שבהסכם הפשרה ייכלל סעיף סוגיית השכרה עונתית אשר לפיה ההשכרה הנוכחית תסתיים ב-31/08/12 וזאת עפ"י החלטת ועדת ההשכרות. המתפשרים יוכלו להגיש בקשה לעונה נוספת כנדרש עפ"י נהלי השכרות של ממ"י ובהתאם למלאי הקרקעות הקיים" (סעיף 2 להצעת הפשרה).

מבלי להתיימר לשקף רשימה ממצה של עניינים שהסכם כאמור עשוי לכלול, ניתן ליטול בחשבון את ההיבטים הבאים: התווי הספציפי של קרקע התמורה; הצהרות הצדדים לגבי המקרקעין; תניה הנוגעת להשבת הקרקע המושכרת לחיק המדינה, לרבות מועד ההשבה; מועדי מתן התמורות ובצוע התשלום ליורשי המנוח בהתאם לחלקיהם בצו הירושה; הצהרות כלליות וסעיפי שיפוי סטנדרטיים; מועדי תחולת ההסכם; אלו סעיפים או פעולות ייחשבו כהפרת ההסכם.

בהקשר אחר, שכוחו יפה אף לענייננו, נקבע: "במהלך שני העשורים שחלפו מאז מתן בג"ץ הקשת המזרחית הוסיף בית משפט זה והבהיר, בשורה עקבית של החלטות, כי המגמה הכללית היא לקבוע שהחכרת קרקע לחוכר חקלאי על ידי רמ"י נעשתה ותעשה בהתאם לתנאי החכירה המוגדרים בחוזה החכירה הסטנדרטי שמציעה רמ"י לסוג החוכרים עליהם הוא נימנה, תנאים המותקנים בהתאם לחקיקת המקרקעין, להחלטות מועצת מקרקעי ישראל ולנוהלי רשות מקרקעי ישראל, כפי שהם משתנים מעת לעת, ובכלל זה תניית שינוי יעוד (להלן: תנאי החכירה הסטנדרטיים)..." (ע"א 5566/18 עזבון המנוח סמי שמעון ז"ל נ' רשות מקרקעי ישראל (3.12.2020).

...

סבורני כי הצד השווה הכלול במרבית דרישות התובעים, מקפל בתוכו ניסיון לקבל יתרונות בולטים על פני מתפשרים אחרים, כאשר חלק מהדרישות אף אינו ראוי.

לאור כל האמור, אינני מוצא להיעתר לסעדים הכלולים בתביעה במתכונתה.

התביעה נדחית בזאת.

בפסק הדין נדחתה עתירת המבקשת, נגד החלטת ועדת המכרזים מטעם המשיבה 1, רשות מקרקעי ישראל (להלן: רמ"י), לפסול את הצעתה במיכרז להפעלת מחצבת אשרת דרום, על אף שהיתה הגבוהה ביותר בעת פתיחת תיבת המכרזים, ולהכריז על הצעתן המשותפת של המשיבות 2 ו-3 (הנסון מוצרי חציבה (ישראל) בע"מ (להלן: הנסון), ומחצבי אבן בע"מ (להלן: מחצבי אבן), בהתאמה) (להלן: החברות הזוכות), כהצעה הזוכה.

באשר לסכויי העירעור, טוענת כפר גלעדי כי בפסק הדין של בית המשפט המחוזי נפלו שגיאות מהותיות המצדיקות את קבלת העירעור, ובהן אי-ביטולה של החלטת ועדת המכרזים, על אף שהתקבלה בחוסר סמכות, תוך שינוי בדיעבד של תנאי המיכרז; אימוץ פרשנות 'המרוקנת מתוכן' את לשון הודעת העידכון, שכן לשון ההודעה היתה כי הועדה תדרש להמלצה אם ההצעה הגבוהה תהא של גורם המומלץ "למנוע הישתתפותו במיכרז", ואילו המלצת רשות התחרות לא כללה כל המלצה כאמור; ולחילופין, אי-ישום עיקרון המידתיות על-ידי בית המשפט המחוזי.

רמ"י, בתגובתה, מסבירה כי החל מיום 31.10.2023, בקשת כפר גלעדי ל'שמירת המצב הקיים' אינה אפשרית עוד, וזאת משום שבמועד זה על המפעילה הנוכחית של המחצבה לחדול מכל פעילות, בהתאם להסכם פשרה שבין רמ"י למחצבי אבן, אשר קיבל תוקף של פסק דין במסגרת ת"א 31217-06-21, והוזכר במפורש בחוברת המיכרז.

את היחס בין שני השיקולים דימתה הפסיקה ל'מקבילית כוחות', אך נקבע גם, כי לשיקולי מאזן הנוחות – בכורה (ראו: עע"מ 1422/23 עריית ראשון לציון נ' ועדת המשנה לעררים במועצה הארצית לתיכנון ובניה, פסקה 13 (4.4.2023); וכן עע"מ 4857/15 ‏כשרות פתח לתקווה - כ.פ.ל בע"מ נ' דנאל (אדיר יהושע) בע"מ, פסקה 16 (24.7.2014), והאסמכתאות המופיעות שם (להלן: עניין כ.פ.ל)).

החלופה העומדת לפנַי, לכאורה, היא מתן צו עשה לרמ"י, שיורה על הארכת התקשרותה עם מחצבי-אבן.

...

דיון והכרעה לאחר עיון בבקשה, על נספחיה, ובתגובות לה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

בחינת הבקשה בהתחשב עם סד הזמנים האמור, מלמדת כי לא עלה בידי כפר גלעדי להראות כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה, ומהטעם הזה, דין בקשתה להידחות.

הבקשה נדחית אפוא בזאת.

לפי סעיף 8 (א) לחוק "יהיו לועדה כל הסמכויות והתפקידים של המועצה הארצית ושל כל מוסד תיכנון אחר...", בסייגים מסוימים הקבועים בחוק.

התכנית הוכנה ע"י רשות מקרקעי ישראל ומועצה מקומית טורעאן.

עוד קודם לכן פורסמה החלטת הביניים של החוקר בה פורטו עקרונות כלליים להכרה בחלוקות לא רשומות של בעלים במושאע, תוך פירוט המסמכים שיש להגיש בקשר לכך, והארכת המועד להגשת מסמכים אלה, כמו-גם מסמכים באשר להוכחת בעלות (נסח רישום).

יודגש כי העותר איננו תוקף את החלטת המשיבים בקביעת מתוה כללי זה. כל טענתו היא במישור היישום בעיניינו-שלו, ובאופן ממוקד – טענה כי חתימתו על התשריט לא נעשתה בפני הנוטריון שאישר את החתימה, וכי הוא הוטעה על-ידי שותפיו באשר למשמעות התשריט.

...

אף לגופם של דברים סבורני כי דין העתירות להידחות.

אשר לטענה העיקרית בעניין שיעור זכויותיהם של העותרים בתחום התכנית, מקובלת עלי טענת המשיבים כי טענה זו – בצירוף המסמכים לביסוסה – הועלתה באיחור ובחריגה מלוח-הזמנים המחייב, ומשכך לא ניתן היה לקבלה.

סיכומם של דברים: על יסוד כל המפורט לעיל, אני מורה על דחיית העתירות.