הארכת התיישנות בתביעת רשלנות רפואית

בטרם ניגש לעובדות המקרה המונח לפנינו, יש להבהיר את הרקע הנורמאטיבי החולש על דיני ההתיישנות בתביעות מסוג זה. בע"א 518/82 זייצוב נגד כץ, פ"ד מ(2) 85 (1986) נקבעה עילת "חיים בעוולה", שבמסגרתה יכלו להגיש בעלי מוגבלויות מלידה תביעות כנגד גורמים רפואיים, ומשמעותה היא שגורמים אלו התרשלו באי-גילוי המוגבלויות, באופן שמנע מהוריהם להחליט שלא להביאם לעולם.

הרי עם מתן פסק הדין בעיניין המר, סביר להניח שהיו תביעות הורים אשר התיישנו, למשל, תוך יום או שבוע ממועד זה. לא ניתן לצפות כי אפשרי להגיש תביעה בסד זמנים זה. הפיתרון שהציעה לכך הפסיקה, אינה הארכת מועד ההתיישנות של תביעת ההורים, הואיל ועניין כזה נתון למחוקק, אלא דחיית מועד תחולת הילכת המר על מקרים בעלי מאפיינים מסוימים.

...

מאחר שתביעתם הוגשה לאחר מכן, דינה להידחות על הסף מחמת התיישנות.

לטענתם, היה על משיבה 2 להשיג על קביעתו של בית המשפט קמא במסגרת ערעור שכנגד על-פי תקנה 434 לתקנות סדר הדין האזרחי, ולחלופין שהיה עליה להעלות טענה זו בשלב מוקדם יותר בהליך ולא לעשות זאת לראשונה במהלך הדיון שהתקיים בפני בית משפט זה. דין טענות אלו להידחות.

סיכומו של דבר, לו תישמע דעתי, יש לדחות את הערעור כנגד משיבה 2, ולקבל את הערעור כנגד משיבים 1, 3, ו-4 כך שניתן יהיה לברר את תביעת היילוד שהוגשה כנגדם.

עסקינן בתביעה לרשלנות רפואית במהלך ביצוע מעקב הריון לאם התובע 1 (התובעת 2) שנולד ב- 8.9.2008 כשהוא לוקה לטענת התובעים באוטיזם.

ביהמ"ש העליון המשיך ודן בנושא הוראות המעבר גם ברע"א 7490/14 שירותי בריאות כללית נ' פלוני (28.12.14) (להלן: "עניין שירותי בריאות כללית") בו נדונו אותם מקרים שבמועד מתן פס"ד בעיניין המר (28.5.12) טרם הוגשה תביעת היילוד, וכאשר תביעת ההורים היתיישנה לאחר הילכת המר.

לפיכך עומדת לקטין זכות התביעה עד גיל 25, כעולה מסעיף 10 לחוק ההתיישנות ולחלופין, סעיף 11 לחוק ההתיישנות המאריך את תקופת ההתיישנות בנסיבות בהן התובע לא היה מסוגל לדאוג לענייניו מחמת ליקוי נפשי או שיכלי ותוך הסתמכות על פסק הדין בע"א 7805/02 הלפרט נ' אסותא (2.8.04) שאושר בדנ"א 7622/04 אסותא נ' הלפרט (5.1.05), שם נולד ילד שהוא סובל מפיגור שיכלי קשה ולו 100% נכות בתאריך 14.1.71.

...

במצב דברים זה, ולאור הלכת פלוני, לא קמה לקטין עילת תביעה מכוח "חיים בעוולה" ודינה של תביעתו בעניין זה להימחק ואילו תביעת ההורים, המוגשת באיחור, מתיישנת כאמור, ולפיכך דינה להידחות בשל התיישנות.

מכאן, שאין מנוס מלקבוע כי דין התביעה כולה להיות מסולקת על הסף.

סוף דבר תביעת ההורים נדחית.

דיון והכרעה: לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ועיינתי בחו"ד הרפואיות, מצאתי להורות על קבלת הבקשה ודחיית התביעה על הסף נגד הנתבעים 3 ו-4, מחמת היתיישנות.

מדובר בתביעת רשלנות רפואית כאמור, המתייחסת לניתוח אותו עברה התובעת בחודש ספטמבר 2013 בבית החולים זיו שבצפת.

באשר להגשת הודעה לצד שלישי – הנתבעת 2 טענה לחילופין כי ככל שתידחה התביעה נגד הנתבעים 3 ו-4 מחמת היתיישנות, תעמוד על זכותה לשלוח הודעה לצד שלישי נגד אותם נתבעים ותבקש להאריך המועד למשלוח ההודעה.

...

לא שוכנעתי כי אין מקום להכריע בטענות ההתיישנות, כבר בשלב זה כפי שטענה הנתבעת.

התוצאה: אני מקבל את הבקשה ומורה על סילוק התביעה על הסף נגד הנתבעים 3 ו-4 מחמת התיישנות.

מאחר שהנתבעת 2 היא זו שביקשה את צירפום ולאחר מכן עמדה על הותרתם כצד להליך, תשלם הנתבעת 2 לנתבעים 3 ו-4 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪ וזאת תוך 30 יום מהיום.

עסקינן בתביעה לתשלום פיצויים בגין ניזקי גוף שנגרמו לתובעת, על פי הנטען, עקב מעשי רשלנות רפואית ו/או מחדלים רפואיים ו/או הפרת חובות חקוקות על ידי הנתבעים כמי שהעסיקו את הרופאים אשר טיפלו בתובעת במשך השנים והתרשלו בבצוע בירור רפואי והדמייתי.

לעניין היחס בין הוראות הסעיפים הנ"ל נפסק כי סעיף 89(2) חל רק במקרים בהם לא נתגלה לתובע יסוד הנזק עצמו, להבדיל ממקרים בהם לא נתגלה לתובע יסוד אחר מעילת התביעה, כגון יסוד ההתרשלות או יסוד הקשר הסיבתי בין המעשה או המחדל של המזיק לבין הנזק או כל יסוד אחר של עילת התביעה (למעט הנזק), או אז חל סעיף 8 לחוק ההתיישנות (ע"א 1254/99 אבידור המאירי נ' הכשרת היישובנ- חברה לביטוח בע"מ, נד(2) 535 (2000)).

כבר נפסק, לא אחת, כי התובע אינו מחוייב להעלות טענות לתחולת החריגים להארכת תקופת ההתיישנות במסגרת כתב התביעה, אלא בכתב התשובה, שם ניתן אף להעלות טענות עובדתיות חדשות לתמיכה בטענה להארכת תקופת ההתיישנות.

...

חרף חלוף הזמן ממועד הגשת התביעה עד מועד הגשת בקשת הסילוק, אין בידי לקבל את טענת התובעת, שכן כאמור מדובר בבקשות טכניות, שאין לראות בהן כ"הזדמנות הראשונה" שמצופה היה כי תועלה בגדרן טענת ההתיישנות.

על כן, דין טענה זו להידחות.

לאור כל האמור לעיל, אני מורה על דחיית הבקשה לסילוק על הסף.

יש לדחות את טענת התובע להארכת תקופת ההתיישנות לאור הכלל של היתיישנות שלא מדעת (סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") הואיל והתובע לא הצביע על עובדות המהוות את עילת התביעה, אשר התגלו לו רק בשנת 2020 ולא התגלו קודם לכן מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, כקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות.

עוולת הרשלנות הרפואית באה בגדריו של סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, כאשר מירוץ ההתיישנות יפתח במועד ארוע הנזק אולם אם הנזק לא נתגלה במועד הארוע, יושעה מירוץ ההתיישנות עד לגילויו ובילבד שהתביעה תיתיישן בחלוף מחסום סופי של 10 שנים מהמעשה או המחדל שגרם לו. מדובר בכלל גילוי מיוחד שתכליתו להושיט עזרה לתובע כאשר נגרם לו נזק סמוי המתגלה בחלוף הזמן.

...

להבהרה נוספת של היחס בין כלל הגילוי הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות וההסדר המיוחד המעוגן בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, ראו את שנפסק ב-ע"א 10591/06 רפאל יפרח נ' מפעלי תובלה בע"מ, בפסקה 27-26 (‏12.07.10)): "שאלת היחס בין סעיף 8 לסעיף 89(2) מורכבת יותר, מאחר ששתי הוראות אלה מעלות, לכאורה, כללי גילוי שונים המתחרים זה בזה: סעיף 8 קובע כלל גילוי כללי, לפיו מקום בו נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לו עובדות אלה. סעיף 89(2), לעומת זאת, קובע כלל גילוי מיוחד לענין תובענות נזיקיות בגין עוולות שנזק הוא רכיב מרכיביהן, ולפיו מקום בו לא נתגלה לתובע הנזק ביום שאירע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום הגילוי, תוך שנקבעו גבולות זמן להגשת התובענה: 7 שנים מיום הגילוי, או 10 שנים מיום אירוע הנזק, לפי המוקדם מביניהם." ובהמשך: "יוצא, אפוא, כי כלל הגילוי המאוחר הקבוע בסעיף 89(2) לפקודה מתייחס רק למקרה שבו רכיב הנזק נתגלה באיחור, ואילו כשמדובר בגילוי מאוחר של עובדות אחרות החיוניות להקמת עילת התביעה, יחול סעיף 8 לחוק." ור' גם: רע"א 6614/19 מדינת ישראל נ' שלמה ג'הסי, בפסקה 17 (‏30.6.2021); ע"א 8172/12 פלוני נ' אגד-אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ, בפסקה 18 (‏18.1.2018)).

סוף דבר התביעה כנגד הנתבע 3 נמחקת בזאת מחוסר עילה, בהתאם לסמכותי על פי תקנה 41(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי התשע"ט-2018.

עילות התביעה ביחס לניתוחים קדומים יותר נדחות בשל התיישנות.