יצויין, כי לעניין סיום תקופת השכירות, הרי שגם לפי עדותו של ע"ד נחום, גם לפי עדותה של הגב' שמחוני וגם לפי עדותו של הנתבע עצמו, אשר אף הוא ציפה לחתימה על הסכם שכירות למשך שנה אחת לאחר סיום הסכם השכירות החתום האחרון, הסכם השכירות בעל פה היה למשך שנה אחת, עד נובמבר 2019 וממילא, אם לא הוארך ההסכם לאחר מכן, או לא שולמה התמורה החוזית, הרי שזכאיות התובעת לידרוש את פינוי המושכר, בין בשל סיום תקופת השכירות ובין עקב הפרתו היסודית על ידי הנתבעים.
הוראות ההסכם החלות במהלך התקופה הנוספת שאין לגביה הסכם בכתב חלות גם על נסיבות הפרת הסכם, זאת בהתאם להוראות סעיף 3 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א- 1971 (להלן:- "החוק"), המורה:
"3. פרטים של חוזה שכירות שלא נקבעו בהסכם בין הצדדים יהיו לפי הנוהג שהצדדים להסכם ראו אותו כמקובל עליהם בעיסקאות קודמות שביניהם, ובאין נוהג כזה – לפי הנוהג שצדדים סבירים רואים אותו כחל בעיסקאות מאותו סוג."
למען הסר ספק, אמנם, בהליך הקודם נידרש בית המשפט לשאלת הפינוי, כאשר בהתאם להוראות סעיף 19 לחוק, ממילא חוזה שהוארך ניתן לסיים על פי הודעה זמן סביר מראש, אך במסגרת אותה הכרעה נזקקתי גם לסוגיית פרטי ההסכם שהוארך על ידי הצדדים, כאשר קבעתי, כי בהתאם להוראות סעיף 3 לחוק, על תקופת ההארכה יחולו תנאים לפי הנוהג שבין הצדדים.
...
במקרה דנן, לקראת סיום תקופת הסכם השכירות האחרונה, פנה הנתבע אל עו"ד נחום לשם חתימה על הסכם חדש, הסכם שלא נחתם בסופו של דבר, לטענת עו"ד נחום בשל תקלה במשרדו, אך על פניו, כוונת הצדדים היתה להאריך את ההסכם בתנאים קודמים, כאשר במסגרת אותו הליך צורפו הסכמים קודמים לאורך התקופה, שתנאי השכירות בהם דומים לאורך כל הדרך, לפחות ככל שהדבר נוגע לעניינים הרלוונטיים לשם הכרעה בהליך כאן, סוגיית שיעור הריבית ושיעור הפיצוי במקרה של החזקת הנכס על ידי השוכר לאחר תום תקופת השכירות.
