הארכת אשרה לעובד זר סיעודי - עורך דין

בהחלטתה כתבה יו"ר הוועדה, עורכת הדין מרים רוזנטל, את הנימוקים לכך: "1. מבחינת עניינו של העובד הזר, עולה כי ניכנס לישראל ביום 29.07.2007 וניתן לו רישיון לשהייה ועבודה בתחום הסיעוד עד ליום 2009, ולמן מועד זה שוהה בישראל במשך 7 שנים ללא רישיון עבודה בתחום הסיעוד. היינו, במועד הגשת הבקשה, העורר לא עסק בתחום הסיעוד במשך למעלה מ- 7 שנים אלא שהה בישראל באמצעות אשרות שהייה שונות, כאשר אשרת השהייה האחרונה שניתנה לו הנה אשרה מסוג ב/2 (אשרת תייר).

סעיף 3א לחוק קובע כי: (ב) הוארך לפי הוראות סעיף קטן (א) רישיון לישיבת ביקור שניתן לעובד זר לשם העסקתו במתן טפול סיעודי, לתקופה כוללת של חמש שנים (בסעיף קטן זה – תקופת ההארכה הכוללת), רשאי שר הפנים להאריך את הרישיון לשם המשך העסקתו של העובד הזר במתן טפול סיעודי לאותו מטופל, לתקופות נוספות שלא יעלו על שנה כל אחת, בהתקיים התנאים המפורטים להלן: (1) העובד הזר הועסק במתן טפול סיעודי לאותו מטופל, ברציפות, במשך השנה שבתכוף לפני תום תקופת ההארכה הכוללת; (2) גורם מוסמך שאינו מועסק ואינו בעל ענין בחברה העוסקת בתיווך עובדים זרים או בהעסקתם, נתן, לאחר שנפגש עם המטופל במקום מגוריו, חוות דעת בכתב בדרך שקבע השר, כי הפסקת העסקתו של העובד הזר במתן טפול סיעודי לאותו מטופל תיגרום לפגיעה קשה במטופל.

...

לערר צורף מסמך רפואי, שלטענת המערערים הוגש קודם לכן למשיבה, שבו כתב רופא המשפחה המטפל במעסיק כי: "הנ"ל זקוק לעזרה של עובד זר בשם LOBO OSWALD ... הוא לבצע סידור טוב למטופל. העובד עזר למטופל מאוד! מקפיד איתו על טיפול קבוע! עזרה בבית לנענה למטופל. הוא לא רוצה עובד אחר." בפסק הדין הגיע בית הדין (כב' הדיינת שרה בן שאול ויס) למסקנה כי דין הערר להידחות.

המשיבה מטעימה כי במקרה זה לא מועסק המערער בתחום הסיעוד שנים, נטש אותו לחלוטין, ועל כן מדובר בבקשה חדשה לקבלת אשרת עבודה שלא ניתן לאשר אותה במסגרת זו. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי אין מנוס מדחיית הערעור.

הערעור נדחה.

המערערים ישלמו למשיב שכר טרחת עורך דין בסכום של 1,500 ₪.

אין חולק על כך שלורי נכנסה לישראל בשנת 2011 כעובדת סיעודית, כמו גם על העובדה שתוקף אשרת העובד הזר שלה פג ביום 6.3.18.

בנוסף לכל אלה העיד התובע את עורכת הדין שייצגה אותו בהליכים מול הנתבע – עוה"ד מירי נחשונוב, שטענה כי תחום התמחותה הוא בהסדרת מעמדם של עובדים זרים בישראל והסבירה מדוע לדעתה פעל הנתבע ברשלנות באופן טיפולו בבקשת התובע, באמרה: "...ההחלטה הראשונה שניתנה היתה לדעתי משיקולים זרים... משרד הפנים נידרש להתנהל בצורה מסוימת. בתיק הזה הוא לא היתנהל לפי הנוהל, הוא היה צריך לבחון את כל הראיות שהוגשו לו ועל פיהן להחליט. נראה שלא נעשתה בחינה של כל הראיות כפי שנידרש ואז מה שקרה שהיתה החלטה ראשונה שנדחתה, אחר כך היה ערר שגם הוא נדחה, הגענו לבית הדין. כצפוי, הלישכה המשפטית ביקשה למחוק את התיק, היא לא תבוא לבית הדין כשהיא יודעת שאין פה בשר. התיק הוגש לראש הדסק והוא קיבל החלטה שאפשר היה לקבל אותה כבר מלכתחילה. לפי הנוהל, אם קיים חשש של קשר שהוא פקטבי, ניתן לקבוע ערבות בנקאית, או בחינה של הקשר מחוץ לתהליך המדורג. יש כל מיני אפשרויות. נראה שזה באמת למשוך, אני לא יודעת מאיזה שיקולים. פה זה תיק קלסי שלא היו אמורים למשוך אותו הרבה זמן. כל דבר ביקשו הארכות...". עורכת הדין דיאנה ליפנגולץ ממשרדה של עוה"ד נחשונוב, העידה גם היא מטעם התובע וסיפרה כי הגיעה בעצמה אל מנהל לישכת חדרה מר חזות ומסרה לו מכתב הבהרה בצרוף התמונות שלגביהן נטען כי לא צורפו לערר, אלא שהוא אמר לה כי גם אם טעה אזי לא יוכל לחזור בו והוא מעדיף "שאם צריך זה יגיע לבית הדין". טענות הנתבע לשיטת הנתבע, אופן טיפולו בבקשת התובע היה ראוי וסביר ולא נפל בו כל פגם: חרף העובדה שאשרת השהייה של לורי פגה ביום 6.3.18, אזי בטרם אושר המשך שהייתה הזמנית בישראל, היא לא יצאה מן הארץ כפי שהיה עליה לעשות ונשארה בה למשך תקופה של 3 חודשים שלא כדין.

...

גם בעדותו בבית המשפט חזר התובע וטען כי הנתבע התרשל באופן בדיקת המסמכים והראיות שהוצגו בפניו, באמרו: "... אני אומר שאם הוא היה רואה את הנתונים שהגשתי לו כפי שהגשתי אותם, ולא טועה בהם כפי שטעה, אזי יש להניח שבקשתי בפעם השנייה לא היתה נדחית והיה נחסך לי המשך ההליך... לאחר שבסירוב השני הוא לא אישר לנו, עורכת הדין שלי ביקשה ממנו שבטרם יתקיים דיון משפטי מיותר נוסף שיגרום לי להוצאות, היא מבקשת שיבדוק את הדברים מחדש והוא לא עשה את זה...". לתמיכת טענותיו הפנה התובע אל הנספחים שצורפו לכתב התביעה, אל מסמך ה"פתיח" שכתב (ת/1) אל מכתבו של מנהל לשכת הנתבע בחדרה, מר משה חזות - ת/2, אל מסמך חישוב הנזק – ת/3, המסמכים הרפואיים הקשורים בניתוח שעברה לורי - ת/4, תדפיס תנועות החשבון - ת/5, והתצלומים השונים שצורפו לכתב התביעה.

· בתאריך 10.5.18 הגיש התובע, באמצעות עוה"ד מירי נחשונוב, ערר פנימי על החלטת הדחיה הראשונה, וביום 27.6.18 נדחה הערר על ידי מנהל לשכת הנתבע בחדרה, מר חזות, מטעמים דומים.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, נדרשתי לראיותיהם ובחנתי את אופן התנהלות הנתבע בטיפול בבקשה נושא התביעה שלפני, מסקנתי היא כי דין התביעה להתקבל בחלקה.

על רקע מצב הדברים המתואר לעיל, לנוכח אופי החלטת ראש דסק צפון (דהיינו מתן אשרה זמנית, מתוך כוונה לערוך בחינה מחודשת), בהעדר חוות דעת מומחה שתלמד על קשר סיבתי בין הבעיה הבריאותית ממנה סבלה לורי (הצורך בהוצאת כיס המרה) לבין אופן טיפולו של הנתבע בבקשה להסדרת מעמדה והקשיים שנגרמו לה כתוצאה מכך לרבות מניעת האפשרות ממנה לבקר את אביה החולה, ולאור העובדה שהבקשה הראשונה של התובע להסדרת מעמדה של לורי בישראל הוגשה רק לאחר המועד בו פג תוקף שהייתה בארץ כחוק, החלטתי לקבל את התביעה בחלקה ולחייב את הנתבע בפיצוי התובע בסכום כולל של 5,000 ₪.

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים עמ"נ 24991-01-22 טל כרמי ו- Modhavadiya Parbatbhai נ' רשות האוכלוסין וההגירה לפני: כבוד השופטת מיכל אגמון-גונן המערערים: 1.טל כרמי 2.Modhavadiya Deviben Parbatbhai ע"י ב"כ עו"ד רון אובוז ממשרד אובוז בורלא ושות', עורכי דין המשיבה: רשות האוכלוסין וההגירה ע"י ב"כ עו"ד עמיקם אשל מפרקליטות מחוז ת"א (אזרחי) פסק דין

העירעור הראשון בנושא משמורת, עמ"נ 61746-12-21, התלוי ועומד לפני בית המשפט לעניינים מינהליים מרכז (ושהוגש תחילה בתל אביב), והערעור לפניי על החלטת בית הדין לעררים (מיום 28.12.21, שהוגש ביום 12.1.22), שאישר את החלטת הרשות לדחות את בקשת אמו של המערער למתן אישור למערערת להשאר בישראל ולטפל בה. תמצית טיעוני הצדדים טיעוני המערערים טענתם המרכזית של המערערים הנה כי על פי נהלי הרשות שהותקנו בשל מגפת הקורונה, ניתן להאריך את האשרות של עובדים ששהו בישראל גם מעבר לזמן המאקסימאלי שהיה מותר ערב המגיפה, בשל הצורך להקל על המטופלים לאור המחסור שנותר בעובדי סיעוד זרים, וזאת עד לסוף חודש יוני 2022.

...

ביום 13.1.22 הבהרתי כי החלטתי ניתנה כיון שבניגוד לדברי ב"כ המערערים בגוף הערעור התבקש סעד זמני של מניעת הרחקה, בפתח הערעור ובמודגש.

סוף דבר על אף ההבנה למצוקתו של מר כרמי, ובעיקר למצוקתה של אמו, כפי שאמרתי, לא ניתן לאפשר למערערת להשתחרר ממשמורת ולטפל בה, הן בשל העובדה שקשה להבטיח כי אכן תתמיד בעבודה זו, אך בעיקר, כיון שאין מקום לכך שעה שפנתה למצוא מטופלת חלופית רק עם מעצרה, ומכל מקום לא נעשה כל ניסיון להסדיר את מעמדה קודם למועד זה. לאור כל האמור לעיל הערעור נדחה, הסעד הארעי המונע הרחקת המערערת מבוטל.

אשר להוצאות, אני סבורה כי יש להטיל במקרה זה הוצאות על המערערת בלבד, לאור עשיית הדין העצמי.

נטען כי לאחר שביום 22.7.2019 התקבלה תשובת המשיב לפיה לא קיימות נסיבות הומניטאריות חדשות ומשמעותיות המצדיקות לשנות את החלטת הועדה, פנו אל אותו אדם על מנת לברר מה עליהן לעשות לצורך הסדרת מעמדה של המטפלת, אך לא נענו, ולאחר פניות רבות הוא השיב להן שמפאת מגיפת הקורונה מועדי היציאה של העובדים הזרים הסיעודיים נדחו מעת לעת.

צויין כי גם אם סברו תחילה המערערות כי יוכלו להעזר במאן דהוא להסדרת מעמדה של המטפלת, הרי שתקווה זו לא היתממשה ואף על פי כן המשיכו בשלהן במשך שנתיים בהסתמך על מדיניות המשיב בדבר מועד יציאת עובדים זרים בתקופה זו. מכאן, שהעוררות ביודעין הזניחו את תקיפת ההחלטה, ועל אף מצבה של המערערת אין הצדקה למתן ארכה כשנתיים וחצי לאחר שנודע להן על ההחלטה.

כן נטען כי גב' גולדברג היא שפנתה לאותו גורם מתווך, ופנייתה בהמשך לעורך דין נעשתה לאחר שהמטפלת ביקשה ממנה לאור התקופה הארוכה שנותרה ללא אשרה בפועל.

...

בנוסף נטען כי סיכויי הערר נמוכים ביותר וכי החלטת הוועדה ההומניטרית סבירה ואין כל עילה להתערב בה. לאחר שנתתי דעתי לטענות בכתב הערעור ובתשובת המשיב, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות על יסוד החומר בכתב שלפניי (ר' תקנה 138 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט- 2018 ותקנה 28 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין) תשס"א- 2000).

בחינת נימוקי ההחלטה על רקע הדין החל, מעלה כי אף סיכויי ההליך אינם כאלה שיש בהם להטות את הכף לעבר קבלת הבקשה להארכת מועד, חרף כל האמור לעיל.

לאור כל האמור, ועל אף האמפתיה למצבה של המערערת ולקושי עמו היא מתמודדת, לא מצאתי להתערב במסקנתו של בית הדין שדחה את הבקשה להארכת מועד להגשת ערר, ולפיכך הערעור נדחה.

בהודעתו אישר המערער כי העובדת עבדה בחנות "כ-7 חודשים, מ18/6/18" ופירט כי גב' לוין המועסקת בחנות יצרה עמו קשר טלפוני וסיפרה על "עובדת זרה עם אישורים" שהגיעה לחנות וחיפשה עבודה; הוא הגיע למחרת לחנות ונפגש עם העובדת, אשר סיפרה לו כי היא עובדת זרה סיעודית שהמעסיקה שלה נפטרה ויש לה "מיסמך של בית משפט ועורך דין שהיא יכולה לעבוד", כאשר הציגה לו מיסמך בו נכתב שהיא "יכולה לעבוד למשך תקופה מסוימת"; מבלי להתעמק במסמכים, ביקש מהעובדת לצלמם ולהעבירם לרואה החשבון שלו; כמו כן שוחח עם מזכירתו של רואה החשבון ושאל אותה אם מותר לו להעסיק עובדת זרה, והיא השיבה שהוא לא היחיד שעושה זאת.

המערערים מוסיפים כי בידיהם תצהיר של העובדת שנחתם על ידה במולדובה בו היא מציינת כי עורך דין ישראלי הונה אותה ונתן לה ויזה שמאפשרת לה כביכול לעבוד בחנות.

לכך נוסיף (כפי שקבע גם בית הדין האיזורי) כי גם גירסתו של המערער בבית הדין מלמדת על עצימת עיניים, שכן לפי גרסה זו העובדת הראתה לו במועד קבלתה לעבודה "ויזה לעבודה בתוקף לעוד חודשיים" והוא ביקש ממנה להאריכה לשישה חודשים, מבלי שבדק אם אותה הארכה (שמבחינתו ולפי עדותו הייתה תנאי להעסקתה) אכן התבצעה; מבלי שהדריך את גב' לוין לבדוק את המסמכים כתנאי לתחילת העסקתה של העובדת; מבלי שבדק בעצמו אם המסמכים שצולמו לטענתו על ידי גב' לוין (ולא הוגשו לתיק בית הדין, אלא אם מדובר בבקשה לקבלת מעמד פליט) תומכים בקיומו של היתר כדין להעסקה; וכאשר ממילא המשיך להעסיקה ללא בדיקה נוספת גם לאחר חלוף ששת החודשים הראשונים.

...

ביחס למערער אנו סבורים כי יש להפחית במקצת גם את המתחם שנקבע, ולהעמיד את הרף התחתון על סך של 3,000 ₪ (בעוד שהרף העליון יוותר 10,000 ₪).

שוכנענו כי אין לייחס למערער חוסר מהימנות שכן לא מצאנו פער ממשי בין הודעתו כפי שנמסרה לחוקר לבין עדותו בבית הדין.

סוף דבר - הערעור מתקבל בחלקו, ביחס לגובה הקנסות שהוטלו על המערערים אשר יופחתו כאמור בסעיף 35 לעיל לסך של 15,000 ₪ למערערת ו-3,000 ₪ למערער.