מכאן, שעד היום לא הוברר מה עלה בגורלה של התלונה, ברם אין חולק כי כנגד התובע עד היום לא ננקט כל הליך משמעתי או אחר, אין כל קביעה או ממצא פוזיטיבי של מאן דהוא כנגדו, לא המישטרה, לא של ערכאה שיפוטית או משמעתית כלשהיא כגון לישכת עו"ד, אשר לה סמכות ליתן החלטות משמעת בעיניינו של התובע בקשר לתפקידו כעורך דין, לא בפן הפלילי, לא בפן האזרחי ואף לא בפן המשמעתי או האתי.
למעלה מן הצורך ולצורך הדיון, גם אם נצא מנקודת הנחה המיטיבה עם הנתבעת לפיה סכומי הפשרה אכן לא הובהרו דיים בתקשורת שבין התובע ללקוחותיו, או שהתרחשה בעיניינם אי הבנה כזו או אחרת, או אפילו אם נלך כברת דרך נוספת ונניח כי התובע פעל שלא ברשות או שלא על דעת לקוחותיו אלא רק מתוקף ההסמכה מכללא המעוגנת ביפוי הכח- עדיין רחוקה הדרך מלכנות את התובע בכינויים משפילים ומבזים המייחסים לו לא פחות מעבירות פליליות של גניבה ונוכלות ועוד בכובעו כעורך דין, ובו בזמן לאחוז בטענת הגנה של "אמת דברתי". סבורתני כי כל עוד לא קיימת קביעה פוזיטיבית של אינסטנציה שיפוטית או משמעתית כלשהיא בנוגע להתנהלות מול לקוחותיו, כגון: בית משפט במסגרת תביעת רשלנות מקצועית ו/או תביעה כספית בין לקוח לעורך דינו או קביעה של ועדת אתיקה של לישכת עורכי הדין, שקובעים כי התובע (חלילה) מעל בכספי לקוחותיו, או עבר עבירה אתית וכיוצא בזה, לא יכולה הנתבעת להשמיע קביעות "שיפוטיות" מעין אלו המהוות לשון הרע בפרהסיה ובו בזמן להנות מטענת הגנה של "אמת דברתי". כלל לא ברור על איזה בסיס, או מה מקור הסמכות מכוחו מינתה התובעת את עצמה לקבוע קביעות חמורות אלו כלפי עורך דין ועוד בפרהסיה.
...
לאור כל המקובץ לעיל, באתי למסקנה כי הנתבעת כשלה מלהוכיח את הגנת "אמת הפרסום" המנויה בסעיף 14 לחוק כאשר שלל הטענות הקשות שהטיחה בפניו של התובע המהוות לשון הרע בהתאם לקביעה לעיל, מתבררות כמשוללות כל אחיזה במציאות העובדתית.
לטעמי, עסקינן בפרסומים מכפישים ופוגעניים ברף גבוה, קל וחומר לאור מקצועו של התובע והפורום בו נאמרו, ואינני מקבלת טענתה של הנתבעת כי מדובר "בהבעת דעה" לגיטימית או סובייקטיבית.
סוף דבר
לאור כל המקובץ דלעיל, הנתבעת תשלם לתובע סך כולל של 42,000 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪ בתוספת מע"מ ואגרה וכן כל הוצאות המשפט בהן נשא התובע במסגרת ניהול הליך זה, לרבות הוצאות שכר בטלת שני עדי התביעה בסך 2,000 ₪ כפי שנפסקו במעמד הדיון.
