האם תאונה ללא טסט פוגעת בזכות לתבוע פיצויים בגין נזקי גוף

תביעה בגין נזק גוף בתאונת דרכים שנדונה על פי פקודת הנזיקין בעיניינו תביעת לפיצויים בגין נזק גוף בתאונת דרכים - מכוח פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקנ"ז"), מטעם תובע שנהג ברכבו בעת התאונה ללא פוליסת ביטוח חובה המכסה את שימושו ברכב.

כאמור, מתברר כי במועד התאונה נהג התובע ברכב ללא ביטוח חובה, ועל כן לפי הוראת סעיף 7(5) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד") הוא נימנה בין הנפגעים שאינם זכאים לתבוע פיצויים בגין נזקיו לפי תנאי חוק זה. עם זאת, לפי הוראת סעיף 8(ג) לחוק הפלת"ד כפי שפורשה בפסיקה [ראה: ע"א 5773/95 נבולסי נ' אבומנה פ"ד נג(5) 542, 546 (1999); רע"א 2853/96 קרנית נ' פרח פ"ד נג(1) 680, 686ו, 690ה (1999); ע"א 13939/06 אלטאוויל נ' נחמיאס (טרם פורסם, 10.3.08)], אין בכך כדי לשלול מהתובע עילת תביעה, אלא שכעת הבחינה לזכאותו לפיצויים בשל נזק גוף שניגרם בגין התאונה ותוצאותיה תהיה לפי הוראות פקנ"ז. אמנם, עקרונית, במקרה כזה נידרשת בחינת נסיבות התאונה לצורך בחינת התרשלות הנהג הפוגע (המנוח - בעניינינו) ובחינת קיומו של אשם תורם [סעיף 68 לפקנ"ז].

הואיל ובעניינינו נקבעה רשלנות הנהג המבוטח, ללא אשם תורם מצד התובע, ראוי להזכיר גם את הבהרתו של כב' השופט עאטף עיילבוני בהחלטתו בענין ת"א (נצרת) 92-08 עזבון המנוח סאמח אבו שקארה ז"ל נ' סאמח סואעד (פורסם; 30.03.11): "מי שנוהג ללא ביטוח תקף וללא טסט, ביודעין, נוטל על עצמו את ההשלכות המתבקשות, הן בהיבט האזרחי והן בהיבט הפלילי. עם זאת, בין נסיעה ללא ביטוח וטסט ובין הטלת אשם תורם להתרחשות התאונה, אין ולא כלום, והעובדה כי המנוח נסע ללא ביטוח לא השפיעה על אופן היתרחשות התאונה ותוצאותיה העגומות. משכך, אין להטיל על המנוח אשם תורם בגין נהיגתו ברכב ללא ביטוח וטסט ביודעין". לגבי הטענה מטעם הנתבעים להסתכנות מרצון (בעצם הנהיגה ללא ביטוח חובה), אפנה לכך שעיון בפסיקה מלמד כי אין מדובר בטענה המשקפת עמדה רווחת.

בעקבות תשובות המומחה, כאמור, ביקש התובע מבית המשפט לאפשר לו בדיקה חוזרת על ידי המומחה, הנתבעים היתנגדו, ולאחר שהתובע השיב להתנגדות תוך הצגת תוצאות MRI עדכני שנערך לתובע בעקבות המלצת המומחה על ביצוע MRI לכתף (תשובה 8 לשאלות התובע), מצאתי להעתר לבקשת התובע להפנותו לבדיקה נוספת אצל המומחה, לקביעת הנכות שקיימת בכתפו, ככל שתימצא, וכן – ליתן דעתו האם לתאונה הנדונה יש חלק בגרימתה של הנכות בכתף, ואם כן - מהו.

...

בעקבות כל מה שפורט לעיל, אבהיר כי גם לא שוכנעתי כי הוכחה עשיית עושר מצד התובע כלפי מי מהנתבעים, שלא הוכח ברמה הנדרשת כי נגרם לו בנסיבות ענייננו "חסר" בשל אי-רכישת הביטוח על ידי התובע, וה"עושר" שלכאורה מיוחס לתובע בטענת הנתבעים - מובנה כבר שנים בדין הרלוונטי כזכות העומדת למי שהתרשלו כלפיו בתאונת דרכים.

אשר על כן, דין התביעה הנדונה להתקבל, כך שישולמו לתובע פיצויים בסך של 164,927 ₪.

סוף דבר אשר על כן, אני פוסק בזאת כי: הנתבעת 2 תשלם לתובע סך של 164,927 ₪.

עוד תשלם הנתבעת 2 לתובע - החזר שכר טרחת עורך דין בסך של 38,593 ₪, וכן, בגין החזר הוצאות משפט - סך של 13,482 ₪.

הצגת הנושא לפניי תביעה לפיצויים בגין ניזקי גוף לפי פקודת הנזיקין [נ"ח] (להלן "פקודת הנזיקין").

לפיכך, ובהתאם לסעיף 7(3) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן "חוק פלת"ד"), התובע לא זכאי לקבל פיצויים בגין ניזקי הגוף שנגרמו לו על פי חוק זה. לפיכך, תבעו התובעים בעילה לפי פקודת הנזיקין, בטענה שהנתבע 1 (להלן – "הנתבע") גרם ברשלנותו לתאונה או תרם לה. השאלה שבה יידון פסק דין זה היא אם התאונה נגרמה עקב אשמו, המלא או החלקי, של נהג הרכב המעורב, שאם כן – יש לחייבו לשאת בנזקיו של התובע או בחלקם, על פי מידת תרומתו לארוע התאונה.

טענות התובעים לטענת התובעים, התובע 1 עמד לפני בחינת טסט (שלישית במספר, לאחר שניכשל בשתיים קודמות) וידע לנהוג.

לגופה של התובענה, טענו הנתבעים, שהתאונה נגרמה באשמו הבלעדי של התובע, כי מבחינת הנתבע היתה זו "תאונה בלתי נמנעת", כאשר התובע שבא בנתיב ממול למקום נסיעת התובע, נסע בעיקול במהירות מופרזת, ובשל העידר נסיון ומהירות הנסיעה, איבד את השליטה על רכבו, הסתחרר על הכביש, ניסחף לשול הימני בכיוון נסיעתו, ומשם הסתחרר על הכביש חזרה, חדר אל תוך מסלול נסיעתו של הנתבע ופגע בו. הנתבעים הוסיפו וטענו, כי לנתבע לא היתה שהות למנוע את התאונה וכי הוא פעל כנהג סביר כאשר בלם את רכבו.

האם התאונה אירעה עקב אובדן שליטה והסתחררות, או שמא ביצע התובע פניית פרסה מבוקרת.

...

בנסיבות אלו, כאשר הזמן שעמד לרשותו של הנתבע היה של שניות ספורות, כשהוא מופתע על ידי התנהלות התובע, אינני מוצאת את התנהלותו של הנתבע כבלתי סבירה בכל שלא משך לכיוון שמאל או ימין על מנת למנוע התנגשות ברכב המסתחרר ופוגע בו. לסיכום פרק זה, אני קובעת כי מקובלת עלי, בהסתמכי על עדותו של רחרוח, של הנתבע, של המומחים כהן, גל ומוגילבקין וכן של צילומי הפגיעה ברכב והממצאים בכביש – מקום הפגיעה – כי התאונה היתה בלתי נמנעת מבחינתו של הנתבע.

התוצאה עם כל הצער למצבו של התובע, הגעתי למסקנה, על פי הנמקתי לאורך פסק הדין, שיש לדחות את התביעה.

בנסיבות המקרה ומטעמים הומניים ולפנים משורת הדין, החלטתי שלא לתת צו להוצאות, ואני מורה שכל צד יישא בהוצאותיו.

תביעה לפיצויים בגין ניזקי גוף שנגרמו לתובע, לטענתו בתאונת דרכים, עת רכב על קטנוע.

לטענת הנתבעת, יש לקבל דוקא את עדותו של עובד הנתבע רון, שהעיד שלתובע לא היה קטנוע צמוד, וכן את עדותו של הנתבע בענין זה ובעניינים אחרים, לרבות הטענה כי הקטנוע המדובר לא נזקק לטפול לאחר התאונה, כעולה מדו"ח הטיפולים שלו, כי אף אחד לא נהג על קטנוע זה ועל כן הוא לא נזקק לביטוח וכי אין אפשרות כלל שימסור לשליח קטנוע ללא טסט וביטוח.

הנתבע העיד כי בסביבות 20:30 היתקשר אליו התובע ואמר "הייתי בדרך אליך ונפגעתי בתאונה האם אתה יכול להגיע אליי ותוך 10 דקות רבע שעה כבר הייתי שם" (עמ' 53, ש' 6-5).

שאלה נפרדת היא האם בנסיבות אלה חייב מי מהנתבעים בפצוי התובע בגין הנזקים שנגרמו לו בתאונה, ואם חייבת בהם גם הנתבעת האם קמה לה זכות לחזור אל הנתבע.

כאב וסבל בהתאם לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק של ממון), התשל"ו-1976 ובהיתחשב בגילו של התובע, תקופת אשפוזו ושיעור נכותו הרפואית, יש לפסוק לו פיצוי בסך של 33,000 ₪ (במעוגל), נכון להיום.

...

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בענין זה הגעתי למסקנה כי התובע עמד בתנאי סעיף 7א' הנזכר לעיל ועל כן הוא זכאי לפיצוי, ביחד ולחוד, הן מהנתבע, הן מהנתבעת.

בנסיבות אלה, ובמיוחד לאחר שהוכיח יכולת השתכרות משמעותית יותר, מקובלת עלי טענת הנתבעים לפיה יש להעמיד את בסיס שכרו לכל היותר על שכר המינימום, וזאת גם אם לא הוכיח יכולת השתכרות כזו במשך רוב תקופת העסקתו.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש מקום לפצות את התובע בסכום גלובלי לעבר ולעתיד.

בבקשה דנן מבוקש להורות על עיקול זמני על כספי פיצויים שעשויים להשתלם למשיב ככל שתתקבל תביעתו לפצוי בגין ניזקי גוף ביחס לתאונה שאירעה לו בשנת 2013.

המשיב הוסיף וטען כי בתביעת נזיקין, כבעניינינו, תבחן בקשה למתן עיקול ביתר הקפדה זאת מאחר ששאלת האחריות תלויה בבחינת ראיות, ואין אפשרות להציג מסמכים בכתב כראיות לכאורה בנוגע לאחריות ומאחר שנזקי התובע טרם התגבשו, כאשר מנגד העתרות לבקשה תיגרום לפגיעה בזכות הקניין של המשיב.

בעניינינו, אין חולק כי במועד התאונה המשיב לא דאג לבטח את הרכב בביטוח (אף הוברר שלא בוצע חידוש רישיון הרכב, ולא בוצע לרכב טסט), עוד הוברר כי המשיב הנו אחיו של התובע, וכי האחים התגוררו באותו מקום.

...

דיון והכרעה: לאחר עיון בבקשה, תגובה ותשובה, ולאחר שמיעת טענות הצדדים במסגרת הדיון שהתקיים בפני, ובכלל זה חקירת המשיב, דין הבקשה להתקבל.

סוף דבר – הבקשה מתקבלת.

(בשאלת החבות והאחריות בלבד) המחלוקת - בקליפת אגוז בעניינינו תאונת דרכים מיום 22.11.2015, שאירעה שעה שהתובע נהג באופנוע שבבעלות הצד השלישי (להלן: "האופנוע"), כאשר רכב בו נהג הנתבע 2 (להלן: "הרכב הפוגע") הגיח מחניון סמוך וחסם את נתיבו של האופנוע, ובשל ההיתנגשות (לעמדת התובע - הבלתי נמנעת) נגרם לתובע נזק גוף (להלן: "התאונה").

בגין נזק הגוף שניגרם בתאונה הנדונה הוגשה התביעה הנדונה בשני ראשים - חילופיים: הן - מכוח הוראות חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד" או "החוק") - נגד קרנית, הנתבעת 1 (להלן: "קרנית"), בטענה שהתובע לא ידע, ובנסיבות הענין גם לא היה סביר שיידע, שבמועד התאונה לא היה ביטוח החובה שמכסה את השמוש התחבורתי שלו באופנוע; והן - בייחוס עוולות נזיקיות שבפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה") לנתבע 2, בשל אופן נהיגתו ברכב הפוגע ואחריותו המלאה לקרות התאונה (בעקבות הכרעת הדין החד-משמעית בתיק התעבורה), ובהתאם – ייחוס חבות לנתבעת 4, המבטחת בביטוח חובה את השמוש של הנתבע 3 ברכב הפוגע.

התובע היה זכאי לרישיון נהיגה (עבר טסט) זמן קצר טרם קבלת האופנוע, אך לא שילם את אגרת הרישיון קודם להתרחשות התאונה.

אלא שהוראת סעיף 7א לחוק מסייגת את הקבוע לעיל, וקובע כי "על אף האמור בסעיף 7(5), מי שניפגע כשנהג ברכב בהיתר מאת בעליו או את המחזיק בו, ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח אינו מכסה את שימושו ברכב, והוא לא ידע על כך ובנסיבות הענין גם לא היה סביר שיידע, יהא זכאי לתבוע פיצויים מן הקרן כפי שזכאי לכך נפגע לפי סעיף 12(ב)". לשם הוכחת תנאיו של סעיף 7א לחוק על התובע להוכיח את המרכיבים הבאים: נהיגה בהיתר מעת הבעלים או המחזיק; אי-ידיעה לגבי העדרו של כסוי בטוחי - היסוד הסובייקטיבי; סבירות אי-הידיעה - היסוד האובייקטיבי.

...

בנסיבות אלה, לאחר שנכשל נסיוני לשכנע את הצדדים לתחום את גבולות הנזק והפיצוי – תחילה, החלטתי לפצל את הדיון בתיק זה. הוריתי כי תחילה יתקיים בנדון דיון בשאלת נסיבות התאונה והחבות בגינה או האחריות של מי מהצדדים להתרחשותה או אי-מניעתה - הוא הדיון שקדם למתן פסק דין חלקי זה. עוד הובהר, כי ככל שיקבע שהתאונה היא "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפלת"ד, יעסוק חלק זה של הדיון, גם בטענות קרנית כלפי הצד השלישי בכל הקשור לזכות קרנית הנטענת לחזור אליו בתביעת חזרה מכוח הוראות החוק.

לעניין חזקת הרשות וחזקת הרשות הראשונית, הרחיב כב' השופט עמית בענין רע"א 8744/08 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' דוד ויצמן (פורסם; 21.11.2010), בקובעו שמדובר בחזקות שבעובדה שמקורן בניסיון החיים ובשכל הישר, והפנה בהקשר זה לדברי כב' השופט זילברג בעניין קלקשטיין, כלשונם: "יסוד החזקה הנ"ל הוא, כי בנוהג שבעולם אדם נוסע או ברכבו הוא או ברכבו של מישהו אחר שהירשה אותו לכך. אם טענתו של הנתבע היא, כי הנהג השתמש בכלי רכב שלא ברשות בעליו, הרי הוא טוען למשהו בלתי רגיל, יוצא מן הכלל, ועליו להוכיח את הדבר. חזקה זו היא, מבחינה מסוימת, צורה אחרת של הכלל 'כל דפריש – מרובא פריש'". דיון והכרעה ממכלול הראיות והעדויות לפניי, אני מוצא כי התובע עבר תאונת דרכים בסמוך לאחר חצות של מוצאי שבת.

מעיון בהליכים הרבים והארוכים בתיק זה, אף אני סבור כי מדובר בתיק שבו ההכנה מטעם הצד השלישי "חייבה", כלשון התקנות, "עבודה מרובה במיוחד, והטיפול בו היה קשה במיוחד". בהתאם אורה על מתן שכר טרחה שמגיע על פי תקנות הסיוע המשפטי לבאת-כוח הצד השלישי, עו"ד אורטל יונה, כשהוא מוגדל בשיעור 100%.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני פוסק כי: התביעה נגד הנתבעת 1 – נדחית בזאת.

ההודעה לצד השלישי – נדחית בזאת.