האם תאונה בדרך לעבודה היא תאונת עבודה לאחר עצירה במסעדה

לכן, ראוי לקבוע כי התקיפה היא תאונת עבודה.

לו היה ממשיך התובע לאחר מכן לתחנה המרכזית באמצעות רכב ההסעות והיה נפגע בדרך יתכן שהייתה מוכרת התאונה כפגיעה בעבודה אם העצירה במסעדה לא הייתה סטייה מהדרך.

...

הכרעה: לאחר ששמענו את עדות התובע, עיינו במסמכים שהוגשו ובחנו את טענות הצדדים, באנו לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל.

לטעמנו, העובדה שהתובע חזר למקום העבודה בהוראת המעסיק מחזקת את העובדה כי זוהי פגיעה בעבודה ולמעשה חזר למקום העבודה למרות התובע והעובדים הנוספים אתו סיימו לעבוד בשעה 11:00 בבוקר: "ש. כמה זמן זה לקח?

התביעה מתקבלת.

הצדדים חלוקים בשאלה, האם יש להכיר בתאונת דרכים שאירעה לתובע כתאונת עבודה, היות שהתאונה אירעה בדרך חזרה למשרד לאחר ארוחת צהרים.

במקרה דנן, התובע יצא ממקום עבודתו למסעדה לאכול צהרים, ובדרך חזרה מהמסעדה (ולא מביתו), נפגע בתאונה.

...

אנו סבורים, כי בנסיבות העניין, לא ניתן לראות בהפסקת העבודה של התובע לארוחה במסעדה המרוחקת כ-18 ק"מ ממקום עבודתו, כפעולה ה"נלווית לעבודה", שכן מדובר במרחק נסיעה החורג מגדר הסביר מזה הנדרש לפעולת אכילה בסיסית, שאותה גם נהג התובע לעשות בדרך כלל במשרדו, או במסעדות הקרובות למקום עבודתו.

לאור כל האמור, הגענו למסקנה, כי התובע לא הוכיח כי נפגע תוך כדי ועקב עיסוקו במשלח ידו, ולפיכך ראויה תביעתו להידחות.

  אנו קובעים, כי לא אירעה לתובע "תאונת עבודה" כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי ולכן אנו דוחים את תביעתו לדמי פגיעה.

בדרכו, עצר התובע ב"בית הפול" ברחוב הבדיל 19, הסמוך למפעל עבודתו ,לקנות כריך ולאחר מכן נסע לשטוף את רכבו בסמוך למקום.

ואין בטענת התובע לפיה אכל כריך שקנה במסעדה שבהסדר עם המעסיק, תוך כדי שטיפת רכבו הפרטי, כדי לרפא את הסטייה.

על פי ההלכה הפסוקה, הרחבת המושג "תאונת עבודה" והחלתו על הליכה או נסיעה של עובד ממעונו אל מקום עבודתו או ממקום עבודתו למעונו – יסודה בהנחה שעובד שיוצא מביתו, שם פעמיו אל מקום עבודתו, בדרך מקובלת ובלא סטייה של ממש, והכל בפרמטרים של סבירות ומידתיות.

יחד עם זאת, נפסק בדב"ע נז/0-148 המוסד – ארמי, גם כי במצב של סטייה, ניתן הדבר לרפוי, כאשר: "התאונה שאירעה בדרך לעבודה לאחר שהמשיבה האריכה את דרכה הרגילה לעבודה...המשיבה נפגעה בתאונה בדרכה לעבודה לאחר ששבה מסטייה בדרך, מהארכת הדרך אל דרכה הרגילה, דרך בה הייתה נוהגת לנסוע לעבודה מידי יום, ואז אירעה לה התאונה. אין מחלוקת שבכך שהמשיבה שבה אל הדרך הרגילה, נרפאה הסטייה." נקבע כי סטייה מהדרך, להבדיל מ"הפסקה", ניתנת לריפוי עם החזרה לתוואי הרגיל.

...

בנסיבות אלו, סבור התובע כי דין התביעה להתקבל ומבקש לקבוע כי הוא נפגע בדרכו לביתו ועל כן מדובר בתאונת עבודה.

הנה כי כן, התובע לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו, ומסקנתנו היא כי נסיעתו ל"קינג סטור" לצורך שטיפת הרכב הפרטי - הייתה הפסקה של ממש ואין המדובר בסטייה מהדרך אשר ניתנת לרפוי בחזרה למסלול הנסיעה הרגיל.

לאור כל האמור, לא הוכיח התובע כי התאונה שארעה לו הינה בבחינת תאונת עבודה.

לפיכך, התביעה – נדחית.

בקשת התובע להכיר בתאונת הדרכים כתאונת עבודה ולשלם לו דמי פגיעה נדחתה בהודעת פקיד התביעות מיום 27.11.19 מהנימוק שהתאונה "אירעה בשעות ערב מאוחרת, מחוץ למקום העסק, ובנסיבות אלו לא שוכנענו כי התאונה ארעה תוך כדי ועקב עיסוקך במשלך ידך", וכן מהנימוק כי "לא הוכח כי היית בדרך ממקום העבודה למעון שלך" כדרישת סעיף 80 (1) לחוק הביטוח הלאומי התשנ"ה – 1995 (להלן: החוק).

דיון והכרעה נקדים את המאוחר ונאמר כי לאחר ששמענו את העדויות ועיינו במכלול הראיות שהובאו בפנינו, אנו בדיעה כי לא עלה בידי התובע להרים את נטל ההוכחה המוטל עליו ולשכנע כי התאונה התרחשה תוך כדי נסיעתו חזרה בדרכו "מן העבודה למעונו". למעשה, ממכלול הראיות אשר הונחו בפנינו, הנתון היחידי אשר הוכח הנו כי ביום 6.1.18 התובע נפגע בחלקי גופו השונים בתאונת דרכים.

בנסיבות אלה, לא מצאנו לנכון לבסס על עדותו של התובע ממצאים עובדתיים כלשהם לקביעה כי התובע נפגע תוך כדי נסיעתו מהעבודה למענו, ונפרט – האם תאונת הדרכים התרחשה בדרך חזרת התובע מהעבודה במסגרת הודעתו לחוקרת המל"ל, העיד התובע ברוח נחושה ונחרצת, כי עשה את דרכו לביתו ישר עם סגירת החנות בסוף יום עבודתו: "ש. ספר לי על התאונה מיום 6.1.18.

ויודגש, כי תשובותיו של התובע האמורות, ולפיהן נזכר לראשונה בבית הדין את עניין האכילה במסעדה רק לאחר שנשאל אודות אותו עניין (עמ' 2 ש' 11-13 לפרוטוקול), וכי לא הזכיר את אותו עניין מאחר ולא נישאל על כך על ידי חוקרת המל"ל (עמ' 3 ש' 1-2 לפרוטוקול), כלל לא הייתה משכנעת ולא הניחה את דעתנו בלשון המעטה, כל שכן כאשר התובע טען בעצמו כאמור כי "תמיד כל הזמן כשמסיימים עבודה אוכל בחוץ". מדובר בזכרון סלקטיבי של התובע, שטען כי סובל מבעיות בזכרון (עמ' 2 ש' 23-26 להודעה לחוקרת המל"ל), ושוכנענו כי אכן מדובר בניסיון של התובע לשפר את גירסתו ולהתאימה לראיות האחרות, ניסיון שככל הנראה נולד לאחר שהתובע גילה מצפיה בסירטון של מצלמת הרכב כי בנגוד לגירסתו ולפיה תחילת הנסיעה הייתה "מאיזור החנות", הרי שתחילת הנסיעה הייתה ממסעדת "מנגל בעיר". עניין העצירה לצורך האכילה במסעדה אף הוא קיבל ביטוי לראשונה במהלך עדותו של מר שחאדה בבית הדין, אף שעדותו גם בעיניין זה לקתה בסתירות לגבי מועדי האכילה הנטענים על ידי התובע.

במסגרת הודעתו לחוקר המל"ל, התובע העיד כי "אני סיימתי לעבוד באותו לילה, לא זוכר בדיוק מתי, אולי 23:00...". בפנינו, התובע העיד כאמור כי תאונת הדרכים התרחשה, דקות ספורות לאחר צאתו מהעבודה וצאתו מהמסעדה, וזאת בין השעות 22:55-23:00 (עמ' 2 ש' 1-9 לפרוטוקול).

...

בקשת התובע להכיר בתאונת הדרכים כתאונת עבודה ולשלם לו דמי פגיעה נדחתה בהודעת פקיד התביעות מיום 27.11.19 מהנימוק שהתאונה "ארעה בשעות ערב מאוחרת, מחוץ למקום העסק, ובנסיבות אלו לא שוכנענו כי התאונה אירעה תוך כדי ועקב עיסוקך במשלך ידך", וכן מהנימוק כי "לא הוכח כי היית בדרך ממקום העבודה למעון שלך" כדרישת סעיף 80 (1) לחוק הביטוח הלאומי התשנ"ה – 1995 (להלן: החוק).

לא נעלם מעינינו כי במסמך "טופס מיון" מיום 6.1.18 מבית חולים משפחה קדושה נרשם "תאונת דרכים בזמן עבודה", ואולם לנוכח הסתירות המהותיות שהתגלעו בגרסאות התובע והעד מר שחאדה, לא מצאנו כי יש לייחס לכך משקל מכריע.

סיכום לנוכח כל האמור לעיל, לא נתנו אמון בגרסתו של התובע ולא שוכנענו כי תאונת הדרכים שאירעה ביום 6.1.18 הינה בגדר אירוע שניתן להגדירו כתאונת עבודה.

על כן, התביעה נדחית.

המל"ל הכיר בתאונה כתאונת עבודה והעניק לתובע נכות צמיתה בשיעור של 19% אשר מחייבת בתיק זה בהתאם לסע' 6 ב' לחוק הפלת"ד. הצדדים הגישו תחשיבי נזק ובית המשפט הכין הצעה אשר לא השתכללה לכלל הסכם פשרה, לפיכך נקבע התיק להוכחות.

הוא נסע ביום התאונה עם אביו, שנהג בטנדר, בכדי להביא סחורה להזמנה דחופה ביום שישי ובדרך עצרו בצד הכביש בשל ארגזי סחורה שבלטו מהרכב.

עדותו של התובע הייתה מהימנה וקוהרנאית בעייני ואף קיבלה חזוק מעדותו של אביו, מר יוסי אלחדיף (עמ' 33 ש' 16 בפרוט'): "העד, מר יוסי אלחדיף: יש לנו עסק, מבחר תוצרת חקלאית למסעדות ומוסדות אולמות לשוק המוסדי, באותו יום שזה היה יום שישי, מתן היתקשר אלי בצהריים, אמר לי שאחד הלקוחות שלנו צריך להביא לו סחורה הצטרפתי אליו נסענו למחסן שנימצא במושב הודיה, מתן סידר את האוטו העמיס את האוטו ויצאנו לחלוקה, ביציאה מהמושב אחריי לא יודע כמה מאות מטרים הבחנתי במראה שישנם ארגזים שבולטים מהרכב ביקשתי ומתן שעלה לאוטו לסדר את הארגזים האלה כדי שלא יעופו מהאוטו ושוחחתי בטלפון פיתאום שמעתי צעקה איי הסתכלתי במראה לא ראיתי אותו ירדתי מהרכב ראיתי אותו שוכב על הריצפה עזרתי לו לקום להכניס אותו לאוטו נסעתי הביתה הורדתי אותו בבית, אחרי זה חזרתי למחסן החזרתי את הירקות למחסן, לא עשינו את ההקפצה הזאת, וחזרתי הביתה בשעות הערב הוא לא הרגיש טוב הוא רצה שאני אקח אותו לבית חולים לקחתי אותו לבית חולים וזהו." אני מקבל את גרסת התובע בדבר נפילתו מארגז הטנדר לאחר שאביו עצר בצד הדרך כדי לקשור את המטען ואיני סבור כי יש סתירה מהותית בגרסאותיו בדבר העיתוי בו נפל מארגז הטנדר.

לעניין השאלה המשפטית האם התאונה נחשבת כתאונת דרכים סבורני כי מתקיימת החזקה המרבה תיקון דרך וטיעוני ב"כ התובע בסעיפים 30-39 לסיכומיו מקובלים עלי.

לפיכך אני דוחה את טענות הנתבעת בעיניין זה. לדידי, התאונה עומדת במבחנים שבפסיקה: התאונה קרתה בדרך ולאחר תחילת הנסיעה, מדובר בארוע פיתאומי, תיקון המצריך פעולה פשוטה ומשגילה אביו של התובע כי הארגזים אינם קשורים היטב ובולטים מהרכב הרי שלא היה מנוס אלא לסדר את המטען כדי שניתן יהיה להמשיך בנסיעה בבטחה ולפיכך ניתן להגדיר פעולה זו כתיקון דרך.

...

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים סבורני כי יש להעמיד ראש נזק זה על סכום גלובלי של 5,000 ₪.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ושקלתי את סוג וטיב הנכות ממנה סובלת התובע, הנתבעת תפצה את התובע בסך 15,000 ₪.

סוף דבר התביעה מתקבלת והנתבעת תשלם לתובע את הסכומים דלעיל בצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 15.2% מהסך הנ"ל. המזכירות תמציא פסק דין זה לצדדים בדואר רשום ניתן היום, כ"ח אב תשפ"ג, 15 אוגוסט 2023, בהעדר הצדדים.