מחלוקת ראשונה נסבה על השאלה האם הוכח כדין שהרימונים, אשר המערער החזיק בהם, היוו "נשק" כהגדרתו בסעיף 144(ג)(3) לחוק העונשין, דהיינו האם הם בגדר: "תחמושת, פצצה, רימון או כל חפץ נפיץ אחר שבכוחם להמית אדם או להזיק לו, לרבות חלק של אחד מאלה". טענת המערער היתה כי אין ראיה לכך שהמדובר ברימונים שלא פורקו, וגרס כי קיימת אפשרות שבמועד תפיסתם הם היו נטולי חומר מזיק בליבתם ולכן אין הם באים בגדר ההגדרה הנ"ל, הדורשת כאמור שבכוחם יהיה "להמית אדם או להזיק לו".
המדינה הציגה תעודה שערך מומחה מטעמה, רפ"ק איגור פקרמן, חבלן בכיר במחלקת החבלה במטה הארצי וזו הוגשה, בהתאם להוראת סעיף 144(ה) לחוק העונשין, המורה כי תעודה אשר "מאשרת שחפץ פלוני הוא נשק – תשמש ראיה לדבר, כל עוד לא הוכח הפוכו". המומחה, שבדק את הרימונים בסמוך לאחר תפיסת הרימונים אצל המערער בשנת 2004, קבע לגבי ארבעה רימוני היד כי שלושה מהם פולטים גז והאחר הוא רימון הלם, שבכוח כולם להזיק.
המערער הציג חוות דעת מומחה נגדית מטעמו, שקבעה כי בלא הפעלת הרימונים – אין דרך לוודא כי אכן מדובר ברימונים אמתיים, שלא פורקו, תוך שלילת האפשרות שהחומר המדמיע (ברימוני הגז), או החומר הפירוטכני (ברימון ההלם) הוצאו מהם.
...
נוכח כל האמור לעיל – אציע לחבריי לדחות את הערעור על הכרעת הדין, למעט זיכויו של המערער – בהסכמת המדינה – מן העבירה של החזקת נשק, ככל שהיא מתייחסת לפרט של פצצת תאורה (ופרט זה בלבד).
ואולם, בסופו של יום החלטתי להצטרף לחבריי, בנסיבותיו המיוחדות מאוד של תיק זה, ואך ורק בשלהן; עיקרן היות המערער מועסק כמודיע על-ידי המדינה וההסכם עמו, שכלל את האירועים מ-2004 אשר בהם הואשם בתיק זה (משנתגלו אירועי 2007 שמהם זוכה לבסוף).
אכן, חרף כל האמור התלבטתי שמא אין ללכת לקראת המערער, בשל המאטריה בה מדובר - הנשק - אך בשל אותו פן של הגינות בהקשר ההסכמי, שאני מייחס לו חשיבות כאן ובכל עת, החלטתי להצטרף לחבריי.
