בנוסף, בסעיף 6 לנספחי ההסכם הובהר, כי בכפוף לקיום הוראות נספחי ההסכם, "הצדדים מוותרים בזאת הדדית האחד לשני על כל טענה ו/או תביעה ו/או דרישה לתשלום ריבית פיגורים ו/או הצמדה מצד הקונה (דהיינו, גמר חשבון) וכן על תשלום פיצויים בגין איחור במסירה מצד המוכר".
בסעיפים 11-9 לנספחי ההסכם נקבעו שלוש הוראות נוספות אשר מפאת חשיבותן יצוטטו להלן במלואן:
"9. כל מחלוקת שתתעורר בעיניין ההסכם הזה תדון בבית הדין לדיני ממונות של ארץ חמדה וחתימה על הסכם זה כמוה כחתימה על שטר בוררות שתדון על פי החוק הישראלי. הבורר יבחר בהסכמת הצדדים.
על אף האמור בסעיפים 5 + 6 לעיל [היינו – בעיניין יתרת התמורה הסופית ובעניין ויתור על פיצויים בגין איחור במסירה – ר' ג'], מוסכם על הצדדים כי בגין איחור במסירה, של הדירה מעבר לתאריך 1.6.2022 יפוצה הקונה בגין תקופת האיחור על פי מפתח כפי שנקבע במשא ומתן לפשרה זו, דהיינו בסיס של שכירות חודשית בסך 5,500 ש"ח לחודש ובתוספת של 25% על פי חוק מכר דירות.
מכל מקום, בשלב זה שבו נבחנים סכויי ההליך באופן לכאורי, ומבלי לקבוע מסמרות כמובן, נראה כי למבקשים עומדת עילת תביעה מוצקה בגין טענתם בדבר איחור במסירת הדירות וזכאותם לפצוי בשל כך בהתאם למנגנון שנקבע בנספחי ההסכם; ואילו מנגד קשה להעריך את סכויי טענות ההגנה כנגד עילה זו. איחזור ואציין בהקשר זה – ולנתון זה ראיתי ליתן משקל ממשי – כי בנספחי ההסכם קבעו הצדדים מנגנון מוסכם, שהנו חריג משהו בהסכמי מכר של דירות, בדבר קזוז הפצוי בגין האיחור במסירה מיתרת התמורה הסופית.
ברם, גם ההוראה ההסכמית שקבעו הצדדים בדבר קזוז כספי הפצוי בגין האיחור במסירה, מיתרת התמורה הסופית – היא הוראה חריגה ב"נוף" הסכמי מכר בין קבלנים לרוכשי דירות; הצדדים אף לא חלקו על כך במהלך הדיון שהתקיים בפניי.
...
המבקשים הדגישו לעניין זה כי המשיבה דורשת מהם תשלום אחרון בסכום החורג "במידה ניכרת" מהמוסכם בין הצדדים, ומכאן "שאינה צפויה למסור להם את דירותיהם במועד הנ"ל".
טענות הצדדים
לטענת המבקשים, הן בבקשה לסעד זמני, הן בכתב התביעה העיקרי, דרישתה של המשיבה כי המבקשים ישלמו לה את כל הסכום הנקוב בנספחי ההסכם, מבלי לקזז את מרכיבי הפיצוי בגין האיחור במסירת הדירות, הינה בגדר הפרה ברורה של נספחי ההסכם.
המבקשים מדגישים, כי גם אם נכונה טענת המשיבה שלפיה הבנק המלווה אינו מאפשר את קיזוז מרכיבי הפיצוי מיתרת התמורה הסופית, הרי שבסופו של דבר הבנק אינו צד לא להסכמי המכר ולא לנספחי ההסכם, וממילא אינו רשאי לחייב את המבקשים בתשלום תמורה החורגת מן ההסכמות שנקבעו בין המבקשים למשיבה.
על רקע האמור לעיל ולאחר ששקלתי את מכלול השיקולים הצריכים לעניין – מחד גיסא, השיקול בדבר סיכוייו הלכאוריים של ההליך שבמסגרתו ראיתי ליתן משקל ממשי להוראה ההסכמית המפורשת שנקבעה בין הצדדים המתירה קיזוז של הפיצוי בגין האיחור במסירה מיתרת התמורה הסופית (כאשר מנגד כמובן שמורות למשיבה טענותיה כי היא אינה חבה בפיצוי כאמור); ומאידך גיסא, העובדה שהסעד הזמני המבוקש חופף ודומה לסעד העיקרי; כאשר בתווך – שיקול מאזן הנוחות אשר נוטה ולו במעט לטובת המבקשים אשר נאלצו לממן את מרבית עלות הדירות ולא זכו עד כה לפיצוי בגין איחור במסירתן, ראיתי להיעתר לבקשה באופן חלקי כפי שיפורט להלן.
במובן זה קבלת הבקשה בחלקה, כפי המסקנה שאליה הגעתי ואשר תפורט להלן, היא אכן צעד חריג.
תוצאת הדברים היא אפוא כי הבקשה מתקבלת בחלקה כך שעל המשיבה למסור למבקשים את שתי הדירות, בכפוף לקיום שני התנאים הבאים: ראשית, תשלום נוסף למשיבה מטעם עודד בסך של 57,000 ש"ח ומטעם נדב בסך של 48,500 ש"ח; ושנית, הפקדת יתרת התמורה הסופית (קרן) בקופת בית המשפט, עד לסך של 136,992 ש"ח ביחס לעודד (היינו סך של 79,992 ש"ח), ועד לסך של 128,373 ש"ח ביחס לנדב (היינו סך של 79,873 ש"ח), כתנאי לקבלת החזקה.
