ביום 21.12.2017 היתקיים דיון בבקשה לעיכוב ביצוע, לאחריו הוריתי למבקש להגיש את נימוקי העירעור ולמשיבה להגיש את תגובתה לבקשה לעיכוב ביצוע לאחר הגשת נימוקי העירעור, וזאת בטרם הכרעה בבקשה.
עם זאת, ניתן לבית המשפט שיקול הדעת לעכב את ביצוע עונש המאסר, על מנת למנוע פגיעה במידה העולה על הנידרש בזכויות הנאשם וזאת, בין היתר, תוך בחינה של השיקולים הבאים: חומרת העבירה ונסיבות ביצועה; תקופת המאסר שהושתה על המבקש; סכויי העירעור; עברו הפלילי של המבקש; היתנהגותו במהלך המשפט; ונסיבותיו האישיות המיוחדות של המבקש (ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 241 (2000)).
...
בית המשפט המחוזי נתן דעתו לשיקולים הללו ולא מצא כי בענייננו התקיימו נסיבות שהצדיקו עילה להתערבות בהחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה:
"לא שוכנעתי כי ענייננו נמנה על אותם מקרים נדירים וחריגים המקימים עילת התערבות בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה, זאת משלא הוכח כי החלטת היועץ להגיש את כתב-האישום נגד הנאשם לוקה בחוסר סבירות במידה המצדיקה את ביטולו. המעשים המיוחסים לנאשם מפליגים בחומרתם ובנסיבות ביצוען. חומר החקירה שעמד לפני המאשימה העלה יסוד סביר להרשעה, ומשכך הצדיק את העמדתו של הנאשם לדין. למעשה, עיקר טענתו של הנאשם, עניינה בדיות הראיות והקושי המובנה, נוכח חלוף זמן של שנים, לבסס את הגנתו. אולם, כפי שיובא בהמשך, והגם שנתתי דעתי לקשיים האובייקטיביים בניהול הגנת הנאשם בשל כך, שוכנעתי מעבר לכל ספק סביר בדבר ביצוען של העבירות שיוחסו לו בכתב האישום." (פסקה 22 להכרעת הדין).
מטעם זה, ובשים לב להערותיי באשר לסיכויי הערעור לעיל, דינה של הבקשה לעיכוב תשלום הפיצויים להידחות.
סוף דבר, הבקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין נדחית, ועיכוב הביצוע הארעי עליו הוריתי ביום 21.12.2017 מבוטל בזאת.