הסוגיה שהתעוררה שם היא כדלקמן: העותרת, אזרחית רוסיה שאינה יהודיה, התאלמנה מבעלה היהודי בשנת 1980 ונישאה מחדש בשנת 2002 בנשואי קפריסין ליהודי אזרח ישראלי.
מכל מקום, לכאורה נראה שעל מנת לבסס את בקשתה החדשה – על העותרת, מעבר לדרישה שעומדת בפניה להוכחת "יהדותה הנוכחית", יעמוד הצורך להיתמודד גם עם מספר הוראות חוק, שלכאורה חלות על העניין – כולן או חלקן (אף כי יתכן ובמקורן – תכליתן היתה להסדיר מצבים שונים), ואלו הן:
(א) הוראת סעיף 2(א) לחוק האזרחות, המורה בחלקה הרלבנטי כדלקמן:
"כל עולה לפי חוק השבות, התש"י-1950, יהיה לאזרח ישראלי מכוח שבות, זולת אם הוקנתה לו אזרחות ישראלית מכוח לידה לפי סעיף 4".
(ההדגשה שלי – ח"מ)
עיינו: רובינשטיין ומדינה, עמ' 1074-1073; 1104-1103.
(ד) הוראת סעיף 4א לחוק השבות, המורה כהאי לישנא:
"(א) הזכויות של יהודי לפי חוק זה והזכויות של עולה לפי חוק האזרחות, תשי"ב-1952, וכן הזכויות של עולה לפי כל חיקוק אחר, מוקנות גם לילד ולנכד של יהודי, לבן זוג של יהודי ולבן זוג של ילד ושל נכד של יהודי; להוציא אדם שהיה יהודי והמיר דתו מרצון (הדגשה שלי – ח"מ).
למען הסר ספק אבהיר לבסוף – לאחר סקירת הוראות החוק הנ"ל (הטעונות עדיין ליבון ואשר זכויות וטענות הצדדים לגביהן שמורות, כמובן) – כי גם אם לא תוענק לעותרת, בסיומו של הליך, אזרחות ישראלית – ראוי לדעתי ששר הפנים ישקול אם ליתן לה, בהיתחשב בנסיבותיה האישיות הקשות מהשנים האחרונות (לרבות נטישתה בידי בעלה לאחר תאונת הדרכים הקשה שעברה בחו"ל) – אשרה ורישיון לישיבת אירעי, או לישיבת קבע, מכוח חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952.
...
סוף דבר וסיכומו: על פי ראיות מינהליות טובות היתה העותרת בת דת אחרת, לאחר שעברה לנצרות.
שניהם הגיעו למסקנה, אליה אני מצטרף, כי ראוי לדחות את העתירה ביחס למה שנטען על ידי העותרת, שהיא זכאית לאזרחות ישראלית מכוח חוק השבות, התש"י-1950 (להלן: חוק השבות) וחוק האזרחות, התשי"ב-1952 (להלן: חוק האזרחות), בהיותה יהודיה שעלתה לאחרונה ארצה ולא היתה אי-פעם בת דת אחרת.
הנה כי כן, לעניין זה, אני מקבל את עמדת חברי, שיהודי במשמעות סעיף 4ב לחוק השבות, רשאי לגרוס שאף כי היה בעבר בן דת אחרת – הוא "חזר" ליהדותו וכי הבדיקה אמורה להיעשות לעת הבקשה המוגשת מכוח חוק השבות.
