שהרי אין מחלוקת בנוגע לעובדה ששני הצדדים בהסכמה יצרו לאחר חתימת ההסכם מיגרש מאוחד, שניהם יחדיו ובהסכמה הוציאו לאחר מכן היתר בנייה, ובפועל בנו מבנה על המיגרש המאוחד תוך הנמכת מפלס, המונעת גישה לבית המלאכה במבנה מדרך אחרת, שאינה עוברת בשטח המריבה.
הסכם השכירות למעשה מחזק את המסקנה לפיה גם בהסכם 2005 הצדדים לא התכוונו למנוע שימוש משותף ועל כן גם בהסכם השכירות בשנת 2014 לא מנעו את השמוש באופן ממשי וקביעת דמי שכירות בסך 1 ₪ בלבד מלמדת כי גם לא היתה להם כל כוונה לעשות כן.
לאור כל האמור לעיל, אני סבורה כי מהיתנהגות הצדדים ניתן ללמוד שהם הסכימו מלכתחילה להתיר שימוש שני הצדדים בדרך המעבר בשטח המריבה, או הסכימו לשנות את ההסכם שנכרת בשנת 2005 והסכימו לאחר כריתתו כן לאפשר לכל הצדדים להניח תשתיות בשטח המריבה ולאפשר לכל צד להשתמש בחלק של הצד השני לצורך מעבר וגישה.
...
כתוצאה מהנמכת מפלס הקרקע, טענו המערערים כי הם לא יכולים להשתמש בשביל הגישה הדרומי לצורך תנועת רכבים וספקים לבית המלאכה, ואין מנוס משימוש בשביל הגישה בחלק המקרקעין בשטח המריבה שנמצא בשימוש ייחודי של המשיב לפי הסכם 2005.
לסיכום
לאור כל האמור לעיל, אני מורה על קבלת הערעור, ביטול פסק הדין של בית המשפט קמא ודחיית תביעת המשיב נגד המערערים בכל הנוגע לחיוב בתשלום דמי שימוש ראויים.
לאור תוצאת ההליך ובהתחשב בגובה ההוצאות שהוטלו בבית המשפט קמא, אני מורה כי כספים ששולמו על פי האמור בסעיף 21 לפסק הדין קמא יושבו למערערים באמצעות בא כוחם, בתום 30 יום ממועד המצאת פסק דין זה, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק הדין ועד ההשבה בפועל.
בנוסף ישלם המשיב למערערים הוצאות בסכום מדוד בלבד, בהתחשב בתוצאת ההליך ובעובדה שטרם הסתיימו כל ההליכים בין הצדדים, בסך של 5,000 ₪.
