האם ניתן להרשיע נאשם באיומים ללא הוכחת כוונת איום מפורשת

בתמיכה לטענותיה הפניתה המאשימה לפסיקה רחבה בנוגע לעבירת האיומים, בה אדון בהמשך, ולרע"פ 3057/18 פלדמן נ' מדינת ישראל (20.6.2018) שם הורשע נאשם שאיים על עובדת סוציאלית ברצח, במטרה לגרום לה לשנות את המלצותיה בנוגע להסדרי השהות שלו עם בתו, והבהירה שלא כל איום בפני גורמי טפול או איש מרות הוא "קריאה לעזרה". עוד טענה ב"כ המאשימה כי מסרטוני מצלמות הגוף עולה בירור שהוכח הרכיב ההתנהגותי של האיום והפנתה לקטעי האיום המתועדים בסרטונים, בהם תועד הנאשם באומרו לשוטרים איום חד משמעי שעורר את דאגתם בין היתר עקב הכרותם המוקדמת עם הנאשם ומצבו הפסיכיאטרי, והחשש להדרדרות המצב.

וכך נקבע ברע"פ 2038/04 לם נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(4) 96 (2006) (להלן: "הילכת לם"), מפי כב' השופטת ד' בייניש (כתוארה אז): "ביסוד הנפשי של העבירה נכללת הילכת הצפיות. מטעם זה ניתן לקבוע כי גם אם המאיים לא התכוון להפחיד או להקניט את קולט האיום, אלא אדם אחר, הרי די בכך שהמאיים צפה ברמת היסתברות גבוהה כי דבריו עלולים להפחיד גם את קולט האיום כדי שתתבצע בכך עבירת איומים מושלמת".  בהילכת לם הותוו כללים מנחים לבחינת ההתבטאות או ההיתנהגות המאיימת לפי מכלול הנסיבות שבהן הושמעו: "[...] כפי שציינו לעיל, המבחן שבית המשפט מפעיל בבוחנו ביטוי החשוד כאיום הוא מבחן של אדם מן היישוב הנמצא בנעליו של המאוים, דהיינו באותן נסיבות שבהן היה נתון המאוים. בית המשפט אינו בוחן את הביטוי במנותק מסביבתו, אלא הוא בוחן את מכלול הנסיבות שבהן נימסר הביטוי, ובהן זהות המאיים והמאוים, הקשר או מערכת היחסים ביניהם, הרקע לביטוי וכן ההתרחשויות או התוצאות שבאו לאחר הביטוי". מן הכלל אל הפרט אין חולק כי בתגובה להסבר השוטרים כי אין בידם לפנות את בועז מהמקום, אמר הנאשם: "אתה יודע מה אז אני אדקור אותו, מה איכפת לכך?" ולאחר שהשוטר אמר: "לא לא... אל תדבר ככה" ענה לו הנאשם: "הוא איים על לידקור אותי אני אדקור אותו וזה מה... אני צריך להידקר?!". מדובר באיום מפורש, שהוא מעין "הודעה" של הנאשם כי ידקור את בועז מאחר שהשוטרים לא מלאו את מבוקשו, ולכן אני סבורה כי היסוד העובדתי הוכח.

...

אולם, אני סבורה ששיקולים אלו לא צריכים לעמוד לבדם.

במכלול הנימוקים הללו, בראייה רחבה של האינטרס הציבורי, אני סבורה כי אף שהוכחה עבירת האיומים, נסיבותיה בשילוב עם מצבו של הנאשם ופנייתו היזומה למשטרה, אינם מצדיקם את הרשעתו בפלילים.

סוף דבר אשר על כן, החלטתי לזכות את הנאשם מעבירת האיומים המיוחסת לו לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977, מחמת סייג זוטי דברים.

לא הייתה לנאשם כל כוונה לממש את איומיו.

ת"פ (רמ') 55018-10-18 מדינת ישראל נ' ג'ית (30.6.19) – הנאשם הורשע, לאחר ניהול הוכחות, בעבירות איומים והעלבת עובד ציבור, לאחר שבמהלך דיון משפטי הפריע לדיון ואיים על השופט כי יחתוך אותו בגרונו תוך שמחווה תנועת שיסוף על גרונו.

חלק מן ההודעות מכילות תוכן פוגעני ובלתי הולם, אך ללא דברי איום מפורשים, וחלקן מכילות דברי איום: "וחבל אם אני אתפוס אותך איזה יום", "אתה בכח רוצה כדור בין העיניים" ו-"זאת אזהרה". ההודעות נשלחו לחבר הכנסת על רקע פרסומים אותם פירסום בדף הפייסבוק הצבורי שלו, אך נשלחו כאמור באמצעות אפליקציית מסרים לדף זה, ללא פירסום כתגובה או פוסט צבורי מטעם הנאשם.

מעת לעת נשמעת הטענה לפיה הפסיקה ויתרה, הלכה למעשה, על הדרישה להוכיח קיומו של "נזק קונקריטי", וכי תיתכן המנעות מהרשעה גם במקרים בהם לא הוכח קיומו של נזק כזה, אלא שקיים חשש ממשי לפגיעה בשיקום הנאשם.

...

החלטתי לפיכך כי בנסיבות העניין ראוי לבטל את הרשעתו של הנאשם, ולהסתפק בענישה השיקומית עליה הומלץ.

סוף דבר 25.

       לאור כל האמור לעיל, אני מורה על ביטול הרשעתו של הנאשם בדין ומטילה עליו צו שירות לתועלת הציבור בהיקף של 180 שעות ולמשך 12 חודשים מהיום.

לגישת המאשימה, המלל המפורט בכתב האישום והדברים אותם מסרו העדים למישטרה, ובכלל זה השמוש אותו עשה הנאשם בביטויים "אני אתפוצץ פה עם בלון גז"; "אני ארים אתכם"; "אני מניע אותך יחד איתי עם האוטו"; הנם דברי איום מפורשים.

אין ולא יכול להיות חולק כי הביטויים אודות כוונת הנאשם לשים קץ לחייו באמצעות בלון גז, הנם קשים ובכוחם להטיל אימה באוזניו של השומע ובודאי שאין מקום לעודדם ואולם, קיים כאמור ספק באם האמירות כאמור, במתכונתן הנוכחית, ובנסיבות בהן נאמרו, בכוחן לשמש בסיס להרשעה בנסיבות שבהן האיום נסב על התאבדותו של הנאשם (ראו הילכת "צוברי בר").

לאמור, המאשימה לא הוכיחה מודעותו של הנאשם לקיומו של "אדם אחר" (ראו רע"פ 2038/04, שמואל לם נ' מ"י) והגדירה את עוה"ד הלוי כמאוים, למרות שהאחרון כלל לא נכח במקום באותה עת. ככל וקיימים "מאוימים", הרי שאלה רעיית עו"ד יוגב הלוי ואחותו, אשר נחשפו לביטויים בהם עשה הנאשם שימוש כנגד עו"ד הלוי.

...

זאת ועוד, "פסיקתו של בית משפט זה הדגישה כי מתן אפשרות לפרטים להתבטא, גם אם בצורה קיצונית ומכעיסה, עדיף במקרים רבים על השתקה ודיכוי שעלולים להביא בסופו של דבר להתפרצות אלימה" (הלכת צוברי בר).

האיום: על עו"ד יוגב הלוי, על אחותו- הגב' שחר הלוי , או שמא על רעייתו- הגב' דינה הלוי? לחילופי חילופין ולמעלה מן הצורך, סבורני כי נפלה טעות משפטית בניסוחו של כתב האישום, שכן על פי המתואר בכתב האישום, בנוסחו, המאוים הוא המתלונן, עו"ד יוגב הלוי ולא הוא.

לאור כל המפורט לעיל, אני מורה, איפוא, על זיכוי הנאשם מחמת הספק.

לדבריו "זה לא שצרחתי זה הטון דיבור שלי, אמרתי שאת, הכוונה מלכה, עד ה-1.9 תדאגי לבן שלי וזה לא מעניין אותי, אח"כ אתם מצפים שהופכים שולחנות וכל מיני דברים כאלה ורק אז אנשים מתעוררים אמרתי את זה משגעון וכעס, אין לי כוונה לעשות שום דבר אני בן אדם שרק צועק ואפשר להבין אותי אני דואג לבן שלי שתהיה לו מסגרת חינוכית ראויה, מבחינת האיום להיתאבד אני לא זוכר שאמרתי דבר כזה אבל גם אם אמרתי אין לי שום כוונה כזו...". (ת/1 - עמ' 3 ש' 18-22).

בעניינינו, חלק מן האמרות שנאמרו על ידי הנאשם אמנם נתונות לפרשנות, למשל: "אני אבוא להפוך שולחן כי זאת השפה שאתם מבינים." ייתכן וניתן להבין ביטוי זה כביטוי שמביע תיסכול או דרך פעולה מקובלת ולא איום.

 יחד עם זאת, בעיניין צוברי נקבע, במפורש: "אין בקביעותיי ביחס לאיום בהתאבדות כדי 'להכשיר' ביטויים נוספים אשר מקיימים את יסודות עבירת האיומים כאשר אלה מושמעים ביחד עם האיום בהתאבדות." זאת ועוד, בית המשפט בעיניין צוברי הבהיר כי: "חשוב להדגיש שפסק דין זה ייחד עצמו לשאלת תחולתה של עבירת האיומים במקרה של איום בהתאבדות גרידא, מבלי שנילווה לכך כל איום לפגיעה בגוף, ברכוש או באינטרסים אחרים של המאוים. הקו האדום בעיניין זה ברור. אין בקביעותיי ביחס לאיום בהתאבדות כדי "להכשיר" ביטויים נוספים אשר מקיימים את יסודות עבירת האיומים, כאשר אלה מושמעים ביחד עם האיום בהתאבדות.

סוף דבר - משהוכחו קיומם של יסודות עבירת האיומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, אני מרשיעה את הנאשם בביצועה.

...

כל אלה מגבשים מסקנה לפיה התקיים היסוד הנפשי הדרוש.

מקובלת עליי טענת ההגנה כי הרקע לאמירת הדברים היה מצוקתו של הנאשם, ועל כך אין מחלוקת.

סוף דבר - משהוכחו קיומם של יסודות עבירת האיומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, אני מרשיעה את הנאשם בביצועה.

טען כי הנאשם רצה לחזק את בנו בעת שהגיע אתו לגן ולטעת בו בטחון ואז אמר מי שירביץ לך. טען כי לא מדובר באיום מפורש, וגם אם מדובר באיום מדובר באיום מותנה.

ביום 6.11.2019 הנאשם איים על הסייעת פלורי בפגיעה בגננת באופן שאמר לה "אני אבוא אליה לגן אני אפגע בה", וביום 10.11.19 הגיע לגן ביחד עם בנו הקטין ופנה לסייעת ענת ולבנו ואמר "מי שיגע בילד שלי או ירביץ לו". הנאשם איים על הסייעות ענת ופלורי בפגיעה בגופה של הגננת, בכוונה להפחידה או להקניטה.

בהיותו נסער ובוכה אמר שאיש לא רוצה לעזור לו, ובהמשך אמר לעובדת הסוציאלית "אני יודע מה לעשות" וכששאלה אותו לכוונתו ענה "אני אהרוג את אישתי או אתאבד". המערער הורשע לאחר שמיעת הוכחות.

כבוד בית המשפט המחוזי ציין כי הדברים כללו "איום של המערער לפגוע בחיי אישתו ולא איום לפגוע בעובדת הסוציאלית, אולם דברי האיומים נועדו, בין היתר, להפעיל לחץ על העובדת הסוציאלית, כפי שקבע בית המשפט מכאן, שלא נפלה שגגה של ממש בקביעת המיתחם". כבוד בית המשפט המחוזי ציין כי כבוד בית המשפט "קבע את עונשו של המערער ברף העליון של המיתחם, גם אם לא בקצהו העליון, וזאת בעיקר משום עברו הפלילי של המערער הכולל 7 הרשעות קודמות בעבירות אלימות לרבות איומים". כבוד בית המשפט קבע כי נוכח עברו הפלילי והיעדר שילוב בהליך טפולי, היה מקום למקם את המערער בחלק העליון של המיתחם "עם זאת גם עונש של עבודות שירות לתקופה ממשית מצוי בחלקו העליון של מיתחם. לא ניתן להיתעלם בהקשר זה מחלוף כ-7 שנים מאז הסתבכותו הקודמת", ולאור העובדה שחלפו שנתיים מאז ביצוע העבירה והוא לא שב לבצע עבירות נוספות, כמו גם לאור עדותה של רעייתו אשר מסרה שהוא המפרנס העקרי למשפחה המונה שישה נפשות ואחד מהילדים בעל נכות וקשור מאוד למערער וכן הוא מטפל באביו המצוי על ערש דוואי, חלף עונש המאסר קבע כבוד בית המשפט כי הנאשם ירצה את העונש על דרך של עבודות שירות.

...

אני סבורה כי במקרה הנדון עונש מאסר בפועל הגם אם ייקבע שירוצה על דרך של עבודות שירות יהיה בו כדי לנתק את הנאשם ממקום עבודתו ויהיה בכך פגיעה ממשית במשפחתו של הנאשם.

מתלוננת אחת מסרה כי איננה באה במגע עם הנאשם, ומתלוננת נוספת הבהירה כי היחסים בינה לבין הנאשם הם יחסים של שלום- שלום ותו לא. לאור כל האמור, והגם שמדובר בעבירה כלפי גננת וסייעות שמצאתי כי ניתן ללמוד בעניינן מההלכה הפסוקה בדבר אלימות כלפי עובדי ציבור, ובהלכה הפסוקה נקבע שיש ליתן משנה תוקף לשמירה על הערכים המוגנים (ראו ע"פ 4565/13) ועל אף ששירות המבחן לא היה בטוח כי יעלה בידי הנאשם לבצע עבודות של"צ לאור היעדר שיתוף פעולה עם שירות המבחן ולאור העובדה ששירות המבחן סבר כי הנאשם נזקק לטיפול והנאשם לא נרתם לטיפול, אני סבורה כי יש לתת לנאשם את ההזדמנות לבצע עבודות לתועלת הציבור ולא לגזור את דינו לעונש של מאסר על דרך של עבודות שירות.

לאור האמור החלטתי לגזור על הנאשם את העונשים הבאים: צו של"צ בהיקף של 150 שעות.